את

את.
כן את, זאת שמביטה בי מן המראה, את,
זאת שמשקפת אותי כמו שאני.
זאת שמגלה לי איך אני נראת בפני הסביבה.
שגורמת לי לחשוב מה לא בסדר אצלי.
את.
השתקפות ארורה.

בגללך אני עסוקה, עסוקה בלתהות במקום לחיות.
בגללך אני מענישה את עצמי שוב ושוב,
לא נותנת לגוף שלי זמן התאוששות.
לא נותנת מנוחה לנשמה.
הכל בגללך ילדה.
את חודרת לי לנשימה, מפקדת ומחליטה.
גורמת לי להיות חזקה ו/או חלשה.
קובעת מי אני היום, ומה אני עושה.

את יודעת הכל.
את דוחה.
שולטת עליי כמו על בובה,
משחקת בחוטים וקובעת את גורלה.
הגורל שלי.
הזהות שלי.
כל מה שאני.

אני מושפעת ממך יותר מידי.
מתנהגת אחרת אם רק תגידי.
מה עשית לי?
ברור שאני יודעת, אני לא טפשה.
רק מובלת בקלות על ידייך, ה"אני" החכמה.

רק חבל, שאת זאת אני.
בדיוק אני אחד לאחד, כמעט.
קצת בהיפוך צדדים.
אני מתקדמת אלייך שוב, לאט.
מחכה לראות מה עוד אני אמציא לעצמי עכשיו.
מהר מאוד אני שטופת מחשבות,
הערות ועלבונות.
מכות בי עד התמוטטות שלי שם על הרצפה הקרה.

אבל את, ההשתקפות, ממשיכה לעמוד, מבהירה את נצחונך במערכה.
מחייכת חיוך קטן ומביטה למטה, אל השאיריות של נפשי הקרועה.
אח, למה אני כל כך דפוקה.