אשמת ניצולים

למה זה קרה להם – ולא לי?
בהם היה את הרצון לחיות – בניגוד למה שקורה אצלי.
וזה מרגיש – כל כך פרדוקסלי,
למה המוות הגיע אליהם – אך לא האובדני המלנכולי?
למה אלוהים לא גורם לכך – שזה יהיה אופטימלי?
ולמה אני מרגיש אשם – כאילו שזה קרה בגללי?
.
הדמעות, הכאב – ואשמת ניצולים,
גורמים לפעמים לרצות – למות במוות אלים.
וכולם באזעקות בורחים – מפחד הטילים,
אך הוא מקווה להיות אחד מהחללים – לא מה'חולים'.
.
"אתה רוב הזמן לא מבין את עצמך – איך תבין את אלוהים?
כבני אנוש – אנו צריכים להיות הרבה יותר צנועים.
בעולם הזה 'הוא' נסתר – עושה הכל מאחורי הקלעים,
הוא רוצה שתהיה טוב – ותעזור כמיטב יכולתך במלחמה ברעים."
.
במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
כאשר האשמה מלווה אותו כל הזמן – כמו צל,
על זה שהוא עדיין חי – הוא מרגיש שהוא צריך להתנצל.
ואולי בכלל היה עדיף – לא להינצל?