אני רואה רק אנשים

אני רואה רק אנשים
והם חסרי זהות ופנים
אני מתרחקת מהם
מתבדלת מהם
חוששת להיפגע
הפכתי אדישה.
כל מה שאני רואה
זה דמויות באפילה
רחוקות ממני אלפי שנות אור
מתרוצצות בעולם שאני לא חלק בו.
מטילות צללים גם בחשיכה
ולפעמים נדמה שזוהי אשליה,
שכל עוד הם רחוקים
הם סתם אנשים חלולים.
וכשהם הופכים להיות בעלי פנים
פתאום הם כבר לא צללים
ולא כל כך רחוקים
אני מתקרבת
הופכת לאוהבת
אני מתחילה לראות בהם יותר מסתם אנשים,
נגמר הריחוק, ומתחילה הקירבה.
מתעצמת הפגיעה.
האם זה בכלל שווה את כל ההקרבה?
ואין כאן דבר מלבד ההתחלה
של ההתלבטות הגדולה ביותר
הבחירה בין להתקרב ולהיפגע
או להתנהג כאילו שום רגש בי לא קיים.
כל מעשיי הם נגזרת של תסביכי נטישה
מוטב לי להתרחק מהכל
עד שאחלים מכוויות מאש של אהבה
או עד שאמצא תשובה יותר טובה.
עד אז אני רואה רק צללים-
ויותר מאי פעם
הם חסרי זהות ופנים.