אהבה, משפחה, שנאה ושמחה.

היו היו פעם,
בארץ רחוקה-רחוקה.
שני בנים קטנים,
עם אהבה כל כך גדולה!
הם דיברו כל הזמן,
ימים ולילות.
על להתמסר בכדור,
ולהציק לבנות.

כשהשנים עברו,
הידידות נשארה.
רק שבמקום על כדור,
הם דיברו על אהבה.
על אהבה של אימא ואבא,
ועל אהבה של חברים.
ועל מה שאנשים שאוהבים עושים.
"הם מתחבקים." אמר אחד.
"הם מתנשקים." אמר אחר.
ולרגע הם התקרבו,
ושפתיהם כמעט נגעו…
"לא כדאי." אמר אחד.
"עדיף שלא." אמר אחר.
ומאז, הם לא דיברו על כך יותר.

כשהשנים עברו,
הידידות נשארה.
רק שבמקום על אהבה,
הם דיברו על משפחה.
על משפחה של נשים יפות,
ושל ילדים יפים.
ועל מה שבני משפחה עושים.
"הם אוהבים." אמר אחד.
"הם מגינים." אמר אחר.
ולרגע, הם חשבו,
והמילים כמעט יצאו…
"נשים יפות." אמר אחד.
"וילדים יפים." אמר אחד.
ומאז, הם לא דיברו על כך יותר.

כשהשנים עברו,
הידידות נשארה.
רק שבמקום על משפחה,
הם דיברו על שנאה.
על שנאה של אנשים אחרים.
ועל שנאה של עצמך.
ועל הפחד האיום שאתה לא מי שאתה.
"שונא אותה." אמר אחד.
"שונאת אותי." אמר אחר.
ולרגע, הם שקלו.
וכמעט כמעט נעמדו…
"צריך להישאר." אמר אחד.
"לא נלך." אמר אחר.
ומאז, הם לא דיברו על כך יותר.

כשהשנים עברו,
הידידות נשארה.
רק שבמקום על שנאה,
הם דיברו על מוות.
על מוות שמוכנים אליו,
ועל מוות שלא.
ועל מה שצריך לעשות לקראתו.
"לספר הכל." אמר אחד.
"בלי סודות." אמר אחר.
ולרגע, מבטיהם הצטלבו.
והם התקרבו.
ושפתיהם נגעו.
והם חייכו.
"סוף סוף." אמר אחד.
"הגיע הזמן." אמר אחר.
ומאז, הם לא הפסיקו לדבר.