סיפורים קצרצרים

היי חבר,
תפתח את העיניים,הסתכל סביבך,
מה אתה רואה?
אותי אתה בטוח לא רואה,כי אני עזבתי,נשרתי מהחיים,עברתי אל כת השטן,
כי אני החלטתי לפתוח את העיניים.
אל תחייך אל העולם,אתה לא חייב לו כלום,
הצטרף אליי,הכל טוב כאן,
הצטרף אל כת השטן,
כאן כיף,שלו,רגוע,
פשוט הצטרף אלינו…
***
אחי,אחי,
הבט עליי מלמעלה,
שמור עליי.

אבי,אבי,
הגן עליי,גונן עליי.

אימי,אימי,
לטפי את לחיי,
הרגיעני במנגינות ישנות,
כי אני מפחד,
מפחד לחיות
***
כל פעם שעיניי סרו אל החלון ראיתי אותה.
פקעת צהובה,גו ישר,רגליים משולבות.
היא הייתה יפיפה.
לפעמים,כשלא הייתי נרדם,הייתי מביט אל החלון ומגלה שהיא עדין שם,באותה תנוחה,שיערה אולי קצת פחות הדוק או רגליה קצת מיושרות יותר,אך אותה תנוחה.
הימים חלפו ואיתם גברה אהבתי אל הדמות היפיפה.
באותם ימים סיפרתי לאריק,חברי הטוב,אליה.
הוא לא הסכים להאמין ואמר לי שאראה לו במו עיניו.
קבענו באותו היום אצלי.
השעה חמש,הוא הגיע.
"איפה היא?" שאל בהתלהבות והובלתי אותו אל מרפסת השמש שלנו.
חיפשתי אותה בעיניי מספר שניות.
"שם" אמרתי והצבעתי לכיוונה,שערה היפיפיה היה הדוק במיוחד היום.
"איפה אתה רואה אותה?" שאל אריק בתמיהה,הוא הביט אליה.
"מולך אידיוט!" צעקתי אליו,הוא הופתע מכך
"אני לא אדיוט,בן,אתה פשוט הוזה" אמר אריק ופסע לעבר דלת ביתי
"אוקיי! סתם שתדע שככה נגמרת החברות שלנו" צעקתי אליו והוא טרק את דלת ביתי.
´סתם עוד אחד שחושב שהוא משהו´ סיננתי בין שיניי
´אני אלך לפגוש אותה,אשאל לשמה´ החלטתי לעצמי ולבשתי טישרט כחולה וג´ינס שחור.
ירדתי במדרגות ורצתי לעבר המקום שבו היא ישבה תמיד בפארק.
ראיתי אותה.
רצתי כדאי להשיג אותה אבל זה נראה כאילו היא רק התרחקה והתרחקה.
בשלב מסוים הגעתי לבית קברות,וראיתי אותה יושבת על קבר,משם,היא לא זזה.
הגעתי אל הקבר והיא נעלמה.
קראתי מהשכתוב על המצבה ובכיתי.
ליטפתי את הקבר בכאב והרגשתי צביטה בליבי.
לא הפסקתי להזיל דמעות.
´ג´ניפר און,נולדה ב16.7.1990 ונהרגה בתאונת רכבת בשנת 2010.
יהיה זכרה ברוך´
"לא!" זעקתי אל השמיים
"למה!!!" צרחתי והשתטחתי על הקרקע.
אבל רק שמעתי לחישה בתוך הראש שלי
´סליחה´.
***
אתה זוכר את התקופה הזאת?
שהבטחת לי הרים וגבעות?
אני חושבת שקצת שכחת,כי אתה לא איתי עכשיו.
אתה מביט עליי מלמעלה,ואני יושבת כאן דומעת.
אתה היחיד שבאמת הבנת אותי,אתה היחיד שהעריך אותי.
אבל הכל נשאר מאחור,ואני גם,נותרתי מאחור.
לא המשכתי בחיים,החיים שלי נאבדו.
***
הכאב,הוא צורך.
ללא כאב אתה תמות,מעצב.
הכאב הוא פורקן רגעי שמחליף את הכאב הנפשי.
אפילו לזמן קצר.
***
רעמתה האדמונית תמיד שטפה את עיניי באהבה וגרמה לי תחושת עונג בלתי מוסברת.
עיניה הירוקות העמוקות גמרו לי לחשוב על גבהות ושדות.
כל פעם שהבטתי בקימורייך הרגשתי נחות.
אני מרגיש כלוא.
בתוך כלוב שמונע ממני לחיות.
לוקח את כל מה שאני רוצה והופך לסיוט.
היא ממשיכה להתעלם ממני ולא מבינה מה היא עושה לי.
איזה הרסני הדבר.
עם כל דקה אני משתגע יותר והרצון למות גובר.
***
אני לא יכולה לזוז כשאתה בסביבה בלי לחשוב שש פעמיים קודם.
שיערך השחור נוצץ מזיעה כל פעם שאתה יוצא ממשחק הפוטבול.
אני מחייכת לעברך אך אינך משים לב.
אני מנסה להתקרב עליך אך אתה אפילו לא מביט בי.
אני רוצה שתרגיש משהו כלפיי,אפילו שנאה.
רק שתדע שאני כאן,חיה וקיימת.

***

רגליים יחפות מתהלכות סחור סחור.
הם תועות בדרך כמו כבשים.
ורק אחד אותם מוביל.
הוא עומד מלפנים,נעליים לרגליו וכובע לראשו.
הוא מביט לאחור ובודק שאינם ברחו.
מדוע הולכים הם אחריו? לעולם לא אדע זאת
קבוצת ילדים מסכנה שצועדת יחפה ורעבה.
רגליי הילדים מתחילות מדממות.
זכוכיות מנופצות זרועות בכל מקום.
הילדים לא משמיעים הגה,הם נושכים שפתיהם וחורקים שינהם.
לפתע מבלי משים ליבי אני נעמד מול העלם שמוביל את הילדים.
"לאן אתם הולכים?" אני מביט על הילדים המסכנים,פצועים,כחושים.
עצמותיהם בולטות,כמו שלד מהלך.
העלם מביט על מקום שעשן עולה ממנו.
"הם הולכים למות,כמוך… פתטי"
והוא יורה ישר אל ליבי.
אני בקושי מרגיש את הכאב ושוקע לשינת עולמים מתוקה וטהורה.
***
להביט בך זה כמו להביט בשטן,
את יפה פלאים,
מפתה.
אני רוצה אותך,
אבל אני יודע שזה לא מה שאני רוצה,
זה מה שהעיניים רוצות,
את השטן.
את הדבר שבגללו שפתיי מדממות יום יום.
כדי שלא התפתה אליך,
לנשקך.