סיפורים מהעיירה- הסמטה.

בין גן הילדים לאחוזת הזאבים כאמור, הייתה סמטת פו. זו הייתה סמטה צרה, שהייתה מפורסמת בחתולי הרחוב שלה ופרחי השושנה שפרחו ללא מגע יד אדם בין מרצפותיה. בשעת לילה מאוחרת, הלכה אליסיה ברברה קופר בין הסמטאות אל עבר שכונת העולם. שכונת העולים שכנה דרומית לאחוזת הזאבים, שנבנתה בקצה הצפון מזרחי של העיירה. אליסיה ברברה קופר, שכולם כאמור קראו לה אליס, הלכה אל ביתה בשכונת העולם. שכונת העולם הייתה אזור שיכונים קטנים וצפופים, במרכזה הייתה גינת משחקים אחת והמכולת של אירמה, ודבר נוסף בתוכה. סמטת פו הייתה אזור חשוך לגמרי, לא היו בה כלל נורות או פנסי רחוב, ואליס הלכה בחשיכה מוחלטת. עבר רגע, והיא החלה להרגיש תחושה משונה בריאותיה. אותה תחושה בבטן העליונה שאת מרגישה כשאת יודעת שעוקבים אחרייך. אליס החישה את צעדיה וניסתה להגיע לסוף הסמטה, שאורכה כשלושה רחובות. “אליס…” המהם קול חם מליחה, שאליס הכירה היטב. רק למשמע הקול הרגישו עצמותיה כמתנפצות למליון חלקים בתוך גופה. דמה קפא, היא ידעה שהיא חייכה להגיע לקצה הסמטה. אליס לא יכלה לרוץ, הייתה בעיה ברגליה, לכן רק ייחלה לכך שתוכל להגיע אל שכונת העולם בחתיכה אחת. “באתי לקחת אותך…” המהם הקול. בגרונה של אליס הייתה צרחה, היא ניסתה לברוח, אבל הוא תפס אותה. “בואי לאבא אליס.” אמר בזמן שהידק את אמות ידיה אל רצפת סמטת פו, שושנים היו סביב פניה של אליס. “לך ממני!” צרחה. יצור נוסף הצטרף מהאפלה אל אליס ואחז בצווארה מאחור. “נתפסת.” המהם היצור השני. אליס בעטה ברגליה וניסתה להשתחרר, היא ידעה היטב מי אלה. “אלוהים…” מלמלה אליס בזמן ששרשרת הצלב שלה רטטה יחד עם חזה המפוחד.
היא לא ידעה מה הם רוצים, אבל היא גם ידעה שהם לא בדיוק באו בכוונות שלום טהורות. חצאיתה של אליס עלתה למעלה ותחתוניה ירדו למטה. היא נשכה את שפתיה עד שדם הרטיב את סנטרה והמשיכה לנסות להילחם, עד נשימתה האחרונה היא תמשיך לנסות להילחם. “די!” צעקה בתקווה שמישהו ישמע אותה. לא הייתה לה כל תקווה, וכשחשה בעצם הזר בתוך הגוף שלה, בקעה מפיה צעקה איומה, שלא נשמעה מעולם ולא תישמע עוד אחת אחריה. ואז אלוהים הקשיב.
נביחה עצומה הרעידה את סמטת פו, בשעה שהאדם המפחיד ביותר בעיירה רץ עם כלבי הציד שלו לעברה של הנערה שהייתה שרועה על הקרקע בלי אפשרות לזוז. יריית אקדח נשמעה פעמיים, הוא ירה באוויר. שני היצורים מיהרו לברוח והותירו את אליס על רצפת הסמטה, חשופה לגמרי. יריות מספר שלוש וארבע הפילו את שניהם. ממרחק מאה מטר, בחשיכה מוחלטת, צלף האיש בהם והרג אותם. אליס לא התרוממה מהרצפה, לא סידרה את בגדיה, היא רק הביטה בכוכבים שמעליה. האדם רכן לעברה, מביט בפניה במקום באיבריה החשופים וכיווץ את שפתיו. “את בסדר?” שאל בקול נחמד מדי כדי שיהיה שייך לפנים עטורות זיפי הזקן והשיער השחור מאוד. היו לו עיניים גדולות, פניו בקושי יכלו להכיל אותן, והן היו כחולות כמו הירח. אליס משכה מעלה את תחתוניה וניקתה את הזם שזב כמעט מכל פתח בגופה. “כן…” אמרה בקול רפה. הוא הושיט לה את ידו, אך אליס לא יכלה לעמוד. היא רעדה, שוב לא יכלה לברוח מהגבר שמולה. “אל תפחדי,” חייך האדם. “אל תפחדי ממני, אל תבכי. אמרי לי איפה את גרה. אמרי לי ילדה, מה שמך?”
“קוראים לי אליס…” הנערה הצעירה, שבקושי הייתה בת שמונה עשרה, בכתה בלא קול.
“אני ליאו.” הוא חייך ועיניו זרחו. “בואי אליס, אני אקח אותך הביתה.”
“אין לי בית.” ענתה בקול דומם.
“את גרה בבדלם?”
“אני גרה ברחוב.”
“מי היו שני האנשים האלה?” ליאו צמצם את עיניו.
“אבא שלי ואחי.” קולה היה קפוא, היא נאנסה על ידי שני קרובי משפחה הקרובים ביותר ולאחר מכן צפתה בהם נהרגים.
רחמיו של ליאו נכמרו עליה. “בואי איתי.”
“לאן?”
“אני אקח אותך לבית שלי, ואז לבדלם, שם יטפלו בך.”
אליס לא רצתה לבוא, אבל רגליה שוב בגדו בה, והיא נותרה על הרצפה בלא יכולת ללכת בעצמה. בגדיו של ליאו היו מרופטים ומלוכלכים, כאילו נלקחו בעצמם מארגז הצדקה של בדלם. לאיזה בית הוא כבר יכול לקחת אותה? בטח חור בשכונת העולם.
“אני לא יכולה ללכת.” אמרה.
“בואי,” ליאו קשר את רצועת כלבי הציד שלו אל מפרקי כף ידו והרים את אליס באוויר, כאילו היה נסיך הנושא נסיכה, ולא אדם זר באמצע הרחוב שנושא נערה חסרת בית. אופנוע גדול חנה מחוץ לסמטת פו, וליאו התיישב והניח לאליס לשבת בינו ובין ההגה. היא הייתה כה קטנה, עד שנכנסה ברווח הקטן ועוד נותר לה מקום להתנועע. ליאו נסע במהירות, בדיוק ובפראות. אליס נאחזה גם היא בידיות האופנוע בידיה הקטנות, מפחדת מבלימה פתאומית וזריקתה מהאופנוע אל הכביש. ליאו בלם את האופנוע מול אחוזת הזאבים המוארת. האחוזה הייתה הבית הגדול ביותר בעיירה אחרי בדלם, וגר בו אדם עשיר מאוד, שיערה אליס. ליאו נתן לכלבי הציד שלו לרוץ אל המלונות בגינתה הקדמית של האחוזה והרים שוב את אליס באוויר. “בעל אחוזת הזאבים לא יכניס אותנו.” אמרה.
“אל תדאגי.”
“אתה גנן כאן? משרת?” שאלה.
ליאו לא ענה ודפק על הדלת בחוזקה בידו המאוגרפת. משרת במקטורן עורב פתח את הדלת לזוג המשונה, והביט בליאו בתמיהה. אנחנו עומדים להיזרק החוצה, ידעה אליס. “מר ליאו,” אמר המשרת להפתעתה. “כמה פעמים אמרתי לך לא לאסוף דברים מהרחוב?”
“מארוול!” קרא ליאו. “זה ממש לא יפה, תן לי להיכנס.” ליאו הדף את המשרת בכתפו הגדולה ונכנס אל הסלון. הסלון היה מעוצב בצורה יפהפיה, רהיטים יקרים היו בכל פינה, ספריות מלאות ספרים ושטיח פרסי עבה ורך בסלון מתחת לספה. ליאו הניח את אליס בזהירות על הספה ונתן לה לשכב. “את רוצה כוס תה?” שאל. אליס, שלא הבינה איך ברבע שעה הגיעה מרצפת סמטת פו אל הספה באחוזת הזאבים, הנהנה. “מארוול, תכין לה משהו לשתות. ותכין גם ארוחת ערב, היא רזה כמו שלד.” פקד ליאו. המשרת הסתלק ואליס הביטה סביבה. “הבית שייך להורים שלך?” שאלה.
“לא, הוא שייך לי, ואני גר כאן לבד.” ענה ליאו. הוא בחן את רגליה של אליס. “למה לא יכולת ללכת?”
“יש לי רככת ופרכת.” השיבה. “העצמות שלי עשויות מזכוכית. זה תמיד קורה לי ברגליים.”
“אני יכול להביט בהן?”
אליס לא ידעה איזה ידע יש לאיש הזה ברפואה, אבל הנהנה. היא הרימה מעט את שמלתה ונתנה לליאו להביט בשוקיה. הוא אחז את אחת מרגליה בידיו. “זה כואב לך?”
“לא,” ענתה. “אני לא מרגישה שום דבר משונה.”
“תואילי לחלוץ את נעלייך?”
אליס פרמה את שרוכי נעליה המשופשפות וחשפה את כפות רגליה הקטנות, הארוכות. ליאו אחז את כף רגלה הקרה בידו ומתח אותה לפוינט. אליס התעוותה לרגע, ואז חזר הצבע לפניה. ליאו יישר את רגלה לפלקס, והיא כלאה צרחה בפיה. “אני חושב שיש לך בעיה בקרסול אליס.” אמר.
“אתה יודע משהו ברפואה?”
“גדלתי עם רופא. אני אשלח אותך למנהל של בדלם שיטפל בך, אבל מחר. בינתיים בואי נלך לאכול.” ליאו אחז בידיה של אליס וניסה לעזור לה לקום, אבל לשווא, שני קרסוליה היו נקועים. “עולים למעלה,” הוא גיחך בזמן שהרים אותה שוב. הוא הושיב אותה בחדר האוכל ונתן לה לאכול כמו מלכה, כמו שלא אכלה מעולם. “מה קרה עם אביך ואחיך?” העז לשאול בתום הארוחה.
“ברחתי מהבית לפני שנה וחצי.” ענתה אליס.
“למה עשית את זה?”
“שם המשפחה שלי קופר, אומר לך משהו?”
“זו לא המשפחה שסוחרת בסמים מאז קום העיירה?”
“יפה, את יודע. לא רציתי, אז ברחתי. מאז הם רודפים אחריי. כלומר… רדפו.” פניה של אליס התכרכמו לרגע מרוב בושה. “לא היה נעים לקבל מכות וסמים כל הילדות שלך כאילו זה משחק.”
ליאו הרצין. “אני מבין אותך.”
“למה אתה שולח אותי לבדלם?”
“ידאגו לך שם.”
“אני יכולה לדאוג לעצמי.” היא שילבה את ידיה כנערה בת שמונה עשרה שדרשה עצמאות.
“את אפילו לא יכולה ללכת.” העיר.
היא החמיצה את פניה. “אתה יכול לדאוג לעצמך, בן כמה אתה? תשע עשרה?”
“עשרים ושלוש, “ליאו שתה מכוס הוויסקי שלו. “אל תפקפקי בי.”
היא הסירה את הכעס מפניה. “אני מצטערת. תודה שאתה דואג לי.”
“אני נוהג להכניס אליי אנשים הביתה.” הוא הניח את הכוס הריקה. “את רוצה ללכת עכשיו או מחר לבדלם?”
אליס הביטה סביבה, והביטה בו. “מחר.” אמרה.
ליאו הבין. “בואי איתי.” ליאו הרים אותה החוצה, ואליס הבחינה בכיסא הגלגלים שגלגל מארוול לעברה. “המרכבה שלך גבירתי.” הוא חייך ונתן לה לשבת. אליס החזיקה מיד בגלגלים והתגלגלה ברחבי הסלון כאילו רכבה על אופניים. “זה בדיוק מה שהייתי צריכה. אבל… איך אני אגיע למעלה?”
“מארוול, קח אותה במעלית, אני אגיע בעוד כמה רגעים.”
אליס התגלגלה ליד מארוול בזמן שהאחרן הוביל אותה דרך מעלית העובדים לקומה השניה, אל חדרי השינה. “זה חדר השינה של מר ליאו,” הצביע מארוול על דלת ענקית מעץ מהגוני. “וזה חדר השינה שלך.” מארוול פתח את הדלת ונתן לאליס להתגלגל פנימה, בקושי רב היא הצליחה לעבור מכסאה אל המיטה ולהתחפר בסדינים כמו חפרפרת. ליאו נכנס כעבור רגע. “המיטה שלך בסדר?” שאל. “כואב לך?”
“אני בסדר.” היא חייכה.
“תני לי לראות את רגלייך שוב.” אליס הסירה את השמיכה והרימה את חצאיתה מעל רגליה היחפות. ליאו עיסה את רגליה במשך כמה רגעים, עד שכאבו פחות. “צריך להזרים לך את הדם למטה,” העיר בשקט. “אני אטפל בזה מחר. לילה טוב לך.”
כשליאו יצא מהחדר, הוא שמע את אליס שרה לעצמה. “מעבר לגבעות, ומעבר לים,
אל פלנדריה, פורטוגל וספרד.
המלכה אן תאמר ואנו נציית.
מעבר לגבעות והרחק הרחק…”
ליאו נשען על הדלת בגבו והתפלל דקות ארוכות. מעולם לא אסף לביתו כזאת נשמה שבורה, והוא אסף המוני אנשים לביתו. את מארוול מצא באחת מהסמטאות, מנסה לשדוד אדם אחר. ליאו התפלל רגעים ארוכים עד שעפעפיו החלו לצנוח והוא ידע שעליו ללכת לישון. “מחר אקח אותה לבדלם.” הבטיח לעצמו.
אליס לא הלכה לבדלם למחרת. למעשה היא נשארה שם זמן רב כל כך עד שליאו היה מעדיף לוותר על אחת מרגליו ורק שלא תלך, אך זה כבר סיפור אחר לגמרי.