סיפורים מהעיירה- המועדון.

והיה בעיירה גם מועדון ריקודים. אל המועדון היו מגיעים כדי לשתות אלכוהול זול, או יקר אם היית ראש משפחת דטרויט, ולרקוד עד עילפון. המועדון נראה כמו קובייה קטנה, מבפנים היה גדול הרבה יותר, ובקושי היה לו שביל גישה שמוביל אליו. מחוץ לו הייתה הגינה מלאת עפר ומנוקדת בעשבים שוטים. המקום לא הדיף ריח, והמוזיקה לא נשמעה יותר ברגע שהנחת את כף רגלך מחוץ למפתן הדלת. המועדון ניגן כל מוזיקה שהייתה פופולרית בעיירה, רוק ופופ אלטרנטיביים, רוק משנות החמישים, גלאם רוק, מטאל כבד וכל דבר שעלה על הדעת. במועדון היה נדיר לשמוע מוזיקה שחורה או פופ עכשווי, מוזיקה שכזאת לא הייתה עוזרת לכם לשכוח. אם תקשיבו למילים של טיילור סוויפט, אתם עשויים להיזכר במשהו. אבל אם תקשיבו לצרחות בלא הכרה של אליס קופר, הדבר היחיד בו תרצו להיזכר הוא העובדה שהמוזיקה לא חזקה מספיק. בערב קר אחד בדצמבר נכנס אדם למועדון. הוא היה גבוה מעבר למקובל, התנשא כמעט לשני מטרים, ועיניו היו ירוקות פגומות. עין אחת הייתה לבנבנה ירקרקה, ורק הפוני של השיער שלו, שבעזרת הפן סורק בקפידה, חלש עליה והסתיר אותה. היה לו פוני ארוך שהתעגל מעל עינו והסתיים בדיוק ליד סנטרו. צידו האח של ראשו, מהשביל בשיערו עד הצוואר, היה מגולח. האזור המגולח נתחם בעזרת האוזן, ובאחורי ראשו שפע שיערו השחור עד לעצמות הבריח שלו. היה לו שיער מלא, שחור ורך, שנאסף בעזרת גומייה קטנה לזנב סוס קטן ומזדקר בהתרסה. שיערו היה מפוספס בפסים אדומים ושיווה לו מראה של מלוכלך בדם. היו לו פנים טובות, אף נשרי וסנטר גרמני חזק, על פניו היו שבעה חורי עגילים. באוזניים, באף, בשפתיים ובגבה, היה קשה לא לראות אותו ולדמיין אם הוציא מחובות את תעשיית הפלדה. הוא לבש גופייה שבאופן מפתיע הייתה גדולה ממידותיו, צידי גופו נחשפו וחשפו פלג עליון עטור קעקועים. חלקם גולגולות וסוכריות לב, וחלקם חתולי צ'שייר וציטוטים מסרטיו של הבמאי החביב עליו. את כל עצם הבריח שלו עיטרה כותרת בכתב גותי "כולנו מטורפים כאן". מכנסיו לפחות היו במידה הנכונה ונצמדו אל ירכיו שהיו שריריות בדיוק כמו פלג גופו העליון. אילו הייתם מציצנים מקצועיים, יכולתם לראות מבעד לגופייה את שרירי הבטן שלו, מסורגים כמו חלונות בית הסוהר. נעליו היו צבאיות, מהסוג שפועל פשוט לא היה מרשה לעצמו, ונשרכו בכוח על רגליו. הוא היה צעיר, בן לא יותר מעשרים וחמש, ועיניו נראו כאילו נשכחו בגיל אחר, צעיר הרבה יותר. הוא נכנס למועדון המוכר לו היטב וניגש אל הבר. עיניו המושפלות אל הבר נתקלו בכתובות שחרטו הילדים מבית הספר הפרטי, לדעתו. חצופים, הרהר לעצמו, הבר לא שייך להם. אבל לך תסביר לילדי בית הספר הפרטי שהעולם לא שייך להורים שלהם. הוא שתה בירה אחת והביט במועדון, הרוקדים נראו בעיניו כגוש. ובצדם היו מספר אנשים שלא היו קשורים אליהם, ורקדו לבדם. גם הוא היה פרח קיר, או שרקד לבדו. מעולם לא ניגשה אליו אישה והזמינה אותו לרקוד, הן פחדו מהגובה, מהקעקועים, מהשיער המשונה ומהעגילים. שיפחדו, חשב לעצמו, בטח תגיע הבחורה הנכונה. הוא הרים את ראשו אל הבר, ונתקל באדם שלא ציפה לפגוש. מכף רגל ועד ראש, לבושה בלבוש ויקטוריאני, עיניה הכחולות טובות ובהירות, אפה הקטן מרחרח את האלכוהול שהגישו לה וידיה הלבנות אוחזות בכוס כאילו הייתה מלכת אנגליה בעצמה. “מאדאם דטרויט!” קרא. מאדאם דטרויט חייכה. כמה הייתה צעירה, כמה הייתה יפה. היא לא הייתה בת יותר משלושים וחמש, וכבר הייתה במקום כזה.
“ערב טוב ברטי.” היא חייכה אליו.
“מה את עושה כאן?”
“שותה כמובן.”
“לבדך?” התעניין מיד. כמובן שהיה מסתער על ההזדמנות לשוחח איתה, מכיוון שהזדמן לו לבוא לביתה בענייני העבודה רק לעיתים.
“לבדי,” אישרה. “חברתי היחידה כל כך רחוק מעבר לים…” היא חייכה.
ברטי הנהן. “אני שמח לשמוע, כלומר אני לא- אני מתכוון שאני שמח לראות אותך כאן.”
“אני פחות שמחה להיות כאן, האלכוהול כאן מדולל במים ובגועל נפש. אם הייתי רוצה לשתות וויסקי מגעיל הייתי נוסעת לבית של משפחת פורמן. כבר היה עדיף לשתות בבית. אבל אתה יודע… אווירה.”
“את אוהבת את האווירה במועדון?”
“היא טובה מספיק כדי לשכוח. לא?”
“אכן כך.” הם השיקו כוסות בגיחוך. “מה שלום התאומות?”
למשמע המילה 'תאומות' נאנחה המאדאם אנחה עמוקה. “אחת מהן צריכה לבוא לכאן עוד מעט, הגדולה.”
“לכבוד?”
“לקחתי לה את אחד הספרים שלה, הקמצנית רוצה אותו חזרה.”
הוא גיחך. “מזכירה את אחותי.”
“גם אחותך סתומה?” שאלה המאדאם.
ברטי הנהן והשיב בחיוב לפני שמוחו אפילו פיענח מה קרה מולו הרגע. האם הרגע באמת שמע אמא קוראת לבתה סתומה? מה היא כבר עשתה?
השיחה עם מאדאם דטרויט קלחה. היא הייתה אישה מצחיקה, שנונה, ידענית ונשכנית. היא עקצה אותו, צחקה איתו, יידעה אותו בעובדות שונות ומשונות וירדה עליו בכל פעם שנתן לה פתח לכך. לא היה לו אכפת, הוא רק רצה לדבר עם מישהו. כשהדמעות עלו בעיניו, היא מיהרה להושיט לו ממחטה ולשאול לשלומו, כאילו הייתה אמא טובה בהרבה ממה שהיא. “אני מרגיש רע, זה הכל.” השיב.
“מה קרה לך?” שאלה.
“ה…חברה שלי זרקה אותי.” הוא משך באפו. “אני יודע שזה מטופש לשבת מולך מאדאם ולהתחיל לבכות ברחמים עצמיים אבל אני סתם… סתם חשבתי על זה.” מיהר להתנצל.
“איך קראו לה?” המאדאם חייכה.
“הייזלנאט…” מלמל.
“שם לא שגרתי במיוחד.” המאדאם חייכה. “ואיך היא הייתה?”
“הדבר הכי יפה בעולם. הכי מצחיקה, הכי חמודה.”
“ומה קרה?”
“אמרה שהיא לא מחבבת אותי יותר.”
“לא שאני מבינה איך יכולה מישהי לא לחבב אותך, אבל במקרה כזה גם אני הייתי יוצאת מכאן כדי לשכוח, זה בסדר.”
“אני ממש מצטער.” הוא מחה את עיניו ופניו בגב קו ידו, בצורה כזאת שלא תפגע באייליינר הישר שלו. “אני ממש מצטער שהתחלתי לבכות. את לא מכירה אותי מאדאם דטרויט, אני מאוד בכיין.”
מאדאם דטרויט צחקה. “אתה חמוד, אפשר לחבק אותך?”
“בטח,” הוא אהב חיבוקים. המאדאם ניגשה אליו וכרכה את זרועותיה הלבנות סביבו. היא נשקה לשיערו השחור. “אתה תהיה בסדר. אתה מבוגר מדי בשביל להיות הילד שלי אבל הלוואי שהיית. אתה הרבה יותר נחמד מהשתיים האחרות.”
ברטי רצה לשאול אותה אם יש לה משהו עקרוני נגד הבנות שלה, אבל אז ניגשה אליהם נערה. היא הייתה גבוהה, צנומה כמו עצם, סביב צווארה הייתה שרשרת פנינים שרק הדגישה את העובדה שהייתה רזה באופן מחפיר. היא לבשה שמלה דומה לזו של אמה, ועטתה גם כובע יפה על תלתליה השופעים השחורים. שיערה היה מתולתל וצפוף, יפהפה ולא נפוח בדרך מסתורית. “הספר שלי.” אמרה קצרות. “את ממש קמצנית, אמרו לך פעם?” מאדאם דטרויט התנתקה מברטי והושיטה לבתה את הספר שלה, שהיה תחוב רגע לפני כן בתוך תיקה של המאדאם.
“אל תגעי במפעיל הבובות, הוא שלי.” היא דיברה בקול לא יציב ולא שקט, כאילו רדף אחריה דבר מה.
המאדאם הרימה גבה. “לכי,” ציוותה.
“אני רוצה ללכת לשירותים.”
“אני לא יודעת איפה זה.”
“אני יודע,” אמר ברטי מיד. “אני יכול להסביר לך.”
“זה לא יכנס,” הזהירה המאדאם. “היא לא תבין, ולי אין כוח ללכת איתה.”
“מה זאת אומרת לא תבין? היא גדולה.”
“אני אמא שלה, אני מכירה אותה.”
הוא הביט בה. היו לה עיניים ירוקות וריקות. היא נראתה כמו עלה נידף ברוח. עיניה היו עצובות אבל חיוך היה נסוך על שפתיה. היא נראתה מפורקת, לא היה קשר בין כל החלקים שלה. “אני אבוא איתך.” קבע. כשהלכו, היא אחזה בידו. פשוט נצמדה ברגע אחד אל הזרוע שלו, ואז אחזה בכף ידו. הוא הביט מה ממעל, חייך והרים את גבותיו. “איך קוראים לך?” שאל. היא לא ענתה. “לא אכפת לי.” אמרה במקום זאת. “אתה חמוד אתה יודע? למה בכית?” שאלה. הוא מיהר למחות את שאריות הדמעות. “עזבי.”.
בקומה העליונה, רגע לפני שנכנסו לשירותים, הייתה ספרייה קטנה שהייתה מיועדת לילדים. אף אחד לא ידע למה בחרו למקם אותה דווקא שם, אבל היא הייתה שם. היא הייתה מבולגנת מאוד מכיוון שטרם סידרו אותה. בובות פרווה ומשחקי קופסה היו פזורים על הרצפה והכיסאות. ספרים קטנים נותרו פתוחים ודפים התנפנפו ברוח שפרצה מהמזגנים החזקים. “הו!” קראה הילדה. “בובות!” היא ניגשה אל הספרייה והתיישבה באחד מהכיסאות הקטנים. “לא רצית ללכת לשירותים?” שאל, מנסה להתגבר על המוזיקה החזקה. “תסתכל,” היא מחצה בידיה דב פרוותי לבן וחיבקה אותו כמו שרק ילדים קטנים יכולים לחבק באהבה דובי שרק הרגע פגשו. היא נשקה לו ולאחר מכן הפילה אותו ועברה אל בובה אחרת. היא חייכה אליה כאילו הייתה אדם אמיתי ולאחר מכן זרקה גם אותה הצידה. לילדה הזאת היה כוח, הבובה כמעט שברה את הארז שעפה אליו. היא דפדפה בספרים, שיחקה לרגע בשעון הקוקייה ועמדה מול המראה, בוחנת את עצמה. “תראה אותי.” אמרה כשהחליפה את כובעה המהודר בכובע צבעוני שמצאה. הוא הביט בה בתמיהה, משהו כאן קצת לא בסדר. “אנחנו צריכים ללכת.”
“עכשיו?” שאלה. וזו הייתה הפעם הראשונה שהתייחסה לדבריו.
“כן, בואי.”
“טוב, אז רגע.” היא בעטה בארגז שאליו זרקה את הבובה והרימה את הדובי מהרצפה. היא הושיבה אותו באחד מהכיסאות הקטנים. לאחר מכן הצטרפה אליו, אחזה בידו ומשכה אותו שוב אל המועדון.
“לא רצית ללכת לשירותים?” שאל ברטי.
“לא,” ענתה הילדה. “להיות קרובה אליה עושה לי בחילה, רציתי להתרחק.” היא חייכה, ועיניה היו מפורקות ודומעות. גם היא בכיינית גדולה, חשב ברטי בזמן ששילב את אצבעותיו בשלה. “אני מבין.” הוא חייך וחיבק אותה. גם הוא היה מפורק, וזה היה בסדר. מותר להתפרק.