סיפורים מהעיירה- המאפייה.

בעיירה אחת, במאפייה אחת, נתלה שלט ולשונו : "אוכל בחינם לעניים". עניי העיירה פקדו את המקום יום יום, ממלאים נחירי אפם בריח הלחמים והלחמניות. המאפייה הייתה מצוחצחת ללא רבב, חלונות ראוותה מזמינים. בחלונות נראו לחמניות כרסתניות, זהובות, מנוקדות בצימוקים. עוגיות בצורות מפתיעות, מקושטות בקפידה בציפוי צבעוני. בתוך המאפייה נתלו מהתקרה חתיכות של בשר מעושן, שניתן היה לתפוס ביד ולחתוך כדי להכין כריכים. מאחורי הדלפק עמדה תמיד האופה, אישה צנומה, סמוקה, בעלת כיסוי ראש הדוק שממנו ברחו אולי שלושה תלתלים בלונדיניים מדי פעם. האופה, שמה סופי, תלתה את השלט בבוקר גשום אחד. לאחר כעשר דקות, כבר דפקה על דלת המאפייה בכוח יד קטנה. זו הייתה כף ידה של ילדה מכוסה בסחבות. יצור קטן, מכוער, שחור מפיח ולבן משלג. סופי הניחה לה להיכנס פנימה, לבחור כראות עיניה ולהכניס בעצמה את העוגיות אל השקית הקטנה. “אם תזדקקי,” העירה סופי בלכתה. “בואי שוב.”
“ברחתי מבדלם.” אמרה הילדה בשקט. “אין להם עוגיות.”
למחרת נתלה שלט נוסף על דלת המאפייה."עוגיות בחינם לילדי בדלם" הכריז. גם מנהלי בדלם החלו להגיע. תחילה הגיע המנהל לבדוק את המקום, לאחר מכן הגיעה המאדאם, ולבסוף הילדים. הילדים הגיעו בכל יום רביעי, ישבו לאכול עוגיות, שלוש במספרן לכל אחד, והסתלקו. סופי נשענה לאחור, בוהה בילדים. ילדים צנומים, מוצצים אצבעות, כוססים ציפורניים, רגליהם רזות וחשופות תחת מעילי פשתן דקים וקלים. היו להם תספורות גזוזות, גם לבנות, ועיניהם נראו בולטות תחת כוכבי הקסקט שהשתמשו בהם כדי לכסות את בושת הראש הגזוז. הילדים החזיקו צעצועים, לכל ילד היה צעצוע. צעצועים מרוטים, קרועים, צבועים בצבעים בהירים או חסרי צבע. פה חסרה עין, פה רגל. סופי הביטה בהם היטב בעיניה המצומצמות, ולאחר מכן הביטה במנהלים. המנהל היה גבוה, עיניו עיני תנין מבהילות. עיניים קרות, חסרות רגש, כחולות כמו קרח ומרגישות כמוהו. הוא לבש מעיל עור ארוך מאוד שהדיף ריח חזק של עור אמיתי. לא עור של בני אדם, קיוותה סופי. המאדאם הייתה לבושה כמוהו, פניה חיוורים, עורה עטוי בשכבת איפור לבנה שלא יכלה להיות בולטת יותר ממה שהייתה. היא הייתה לבושה כמו המנהל שלצידה, אך מעילה לא הדיף ריח עור, כנראה היה עשוי מחומר ידידותי יותר. המנהל הביט בסופי, היא הביטה בו, הם לא אמרו דבר, אך סופי ידעה.
“נלך כעת.” נבח המנהל בתום כארבעים דקות. הילדים המפוחדים מיהרו להסתדר בשורות, רועדים ומגמגמים את מספריהם, למען יוכל המנהל לספור אותם. הספירה תמה, והמאדאם והילדים יצאו. “נעים לראות אותך שוב סופי.” אמר המנהל, סופי הנהנה. “טוב לראות אותך שוב, המנהל.”
“הימים בהם היית גזוזת ראש אצלי לא כאלה רחוקים. נלך עכשיו, אך נשוב, את יודעת.” והמנהל הלך. סופי צנחה על כסאה, אחזה את פניה בידיה ולא אמרה דבר. “אחצה ברגליים יחפות את כל העולם, מראשיתו של הנהר עד שפתו של הים.
בידיים רועדות אפתח שער מזהב, אל גן תפוחים מעבר לחיים ולמוות, שנמצא בסוף העולם.” שרה לעצמה בשקט, היא לא יכלה לחשוב על שום דבר אחר כשהביטה במאדאם ובמנהל.
“אל מי דיברת אמא? אין כאן אף אחד.” העירה ילדה קטנטנה מעבר לדלפק, אשר ישבה וציירה. סופי הביטה בשולחנות שסידרה למען ילדי בדלם. עוגיות מסודרות בצלחות, מפות ורדרדות, הכל מושלם, הכל מתוקן. “אל אף אחד.” השיבה לבתה.
“למה ילדי בדלם לא באו?”
סופי שתקה. “הכל היה חלום רע מריה… רק… חלום רע.”