סיפורים מהעיירה- הכנסייה.

בעיירה הייתה כנסייה. כנסייה נקייה, בפיקוח הכומר דניאל, מצוחצחת ללא רבב, חמורת סבר אך מזמינה. ועל הכנסייה, בוקר אחד, ישב אדם. סתם אדם. שיער שחור, עיניים שחורות, בגדים שחורים, דמעות שחורות. הוא ישב על גג הכנסייה, רגליו משתלשלות מטה והוא מביט. עבר ילד קטן עם אמו והביט מעלה. “האיש הזה על הגג!” קרא הילד והצביע, שוכח לרגע את נימוסיו ואת העובדה שמי שמצביע על אנשים אחרים מגיע לו שישברו לו את האצבע. האמא הביטה, מוטרדת מאוד, בזר. היא לא יכלה לראות את עיניו, אך בטנה התהפכה. "נכון,” השיבה לבנה. “יש איש על הגג.”
“מה הוא עושה שם למעלה?” שאל הילד.
האם לא התבלבלה. “הוא סופר כוכבים.” השיבה במתיקות.
“אפשר לספור את כל הכוכבים?”
“לא, אבל תמיד טוב לנסות. אני תמיד אומרת לך שתמיד טוב לנסות.” הסבה האם את תשומת ליבו של הילד מהזר על גג הכנסייה ומשכה אותו בחיפזון אל עבר גן הסחלבים.
עברו שעות, חלפו שם גם אם נוספת עם תאומותיה. בנות רזות, גבוהות, עם שמלות שהיו שוות יותר מכל הכנסייה על תכולתה. “יש איש על הגג אמא.” אמרה התאומה הראשונה.
“בואי נוריד אותו.” המשיכה התאומה השניה.
האם הביטה בתאומותיה כמו היו שני חרקים שרצתה למחוץ. “לא,” השיבה בקרירות. פניה הביעו מספר דברים אחרים שהיקפם גדול בהרבה מ"לא" פשוט, אך היא הסתפקה בזה.
“למה לא?” שאלה הראשונה.
“למה הוא שם?” המשיכה השניה.
“הוא רוצה לקפוץ.” המשיכה האם בקו הקריר שהתחילה בו, לא הייתה לה סיבה לעצור. לפתע התחרטה. “הוא מנסה לעוף.” תיקנה.
“אפשר לעוף?” שאלה התאומה השניה.
“את בהחלט יכולה לעוף, לעוף מהבית שלי. עכשיו בואו.”
רק ילדה אחת ישבה תחת גג הכנסייה, רגליה ממש מתחת לרגליו המשתלשלות של הזר. זו הייתה ילדה יפה, עם צבע שיער לא ברור והבעה לא ברורה. ילדה ממש זעירה, עם בגדים שנראו ישנים יותר מהכנסייה עצמה. ילדה קטנטנה ששרה ושיחקה בקלאס עם עצמה ליד מדרגות הכנסייה. הכומר דניאל השגיח בה אבל לא התקרב, בניגוד לשאר האנשים. סביבה דווקא כן התקהלו, שאלו מי היא, מי האיש על הגג, אם היא צריכה משהו ומה היא עושה כאן. הילדה לא ענתה. היא שרה לעצמה בשקט שיר עם שהיה מפורסם מאוד פעם, לפני הרבה שנים. “תום היה בנו של החלילן,” שרה. “הוא למד לנגן בילדותו. ומכל המנגינות אותן יכל לנגן, בחר תמיד ב'מעבר לגבעות והרחק הרחק'.”
עברו דקות,שעות, ימים, והאיש ירד מהגג. הוא ניגש אל הילדה, והיא שמה את ידה בידו, מחייכת. “חיכית לי?” שאל.
“כן.” השיבה.
“טוב מאוד.”
“מה עשית למעלה?”
הזר חייך. “ספרתי כוכבים.”
“וראית?”
“לא.”
“למה?”
“כי אין כוכבים במקום בו אף אחד לא עוצר אדם אחר מלקפוץ מגג הכנסייה.”