סיפורים מהעיירה- החצר.

פעם היה בית, והיה בו גם מנהל. בעיירה בלא שם במדינה שכולם שכחו לפני שנים. וזה היה סוף העולם.
זה לא באמת היה סוף העולם, אבל זה מה שיספר לכם כל ילד שנכנס לשם. לא משנה מאיזו זווית הסתכלתם בבית הזה, היה בו משהו עוכר שלווה. הדשא בו היה אפור, אפור יותר משראוי לצמח כלשהו להיות. נגינת חליל ליוותה את כל מה שהתרחש שם, בדרך כלל היה זה תום, שניגן את 'מעבר לגבעות והרחק הרחק'.
החצר בעלת הדשא האפור נוקדה בילדים בעלי בגדים אפורים ששיחקו בצעצועים אפרפרים, או שחורים, לשם הגיוון. הילדים היו גזוזי ראש, כובעים מחפים על שיערם שנגזז בכוח. הילדים תמיד היו בחצר, מוקפים גדר ששני מטרים גובהה, כמו חיות בגן חיות. או שהיו בפנים, כמו בקר לפני שחיטה. והיה בבית גם מנהל. לכל מקום שאליו הלך המנהל, היה ריח של עור.
למנהל היו מעיל וסינר עשויים עור, שהדיפו ריח של יצור שלאף אחד לא היה אכפת לשחוט. המנהל היה חביב ואבהי בדרכו שלו. מסדר כובעים על ראשיהן הגזוזים של הבנות, נותן סטירות חינוכיות לבנים השובבים, עומד שעות במטבח בסינר העור שלו ומבשל, מקריא לילדים מתוך התנ"ך או פשוט עומד בפינה ומביט.
והייתה לו גם ילדה. וקראו לה רומי. לרומי היו תלתלים חומים, כמו לאמא. ועיניים כחולות, כמו לאמא. ועור לבנבן, כמו לאמא. אבל כמו לרוב הילדים בבית, לרומי לא הייתה אמא. והייתה שם גם מאדאם, עם תלתלים בדיוק כמו של גברתה הקטנה. והיו שם ילדים נוספים, וכל אחד הביט בך כאילו רצה לאכול אותה. מרי ואגאתה כריסטי גרו בקומה האחרונה. רק מרי יכלה לשמוע את אדגר, שמת לפני שנים. תום ווילסון גר בקומה הראשונה, במחסן הציוד, ובנגינת חלילו יכולת לשמוע את כל מה שכואב לך. אלה רובינסון הייתה כמעט בת חמש עשרה, ולכן מבוגרת יותר מכולם, עדיין שיחקה עם הבנים הצעירים. פרסלי וסיג' מחדר שלושים ושמונה ניסו לברוח בכל שנה אל היריד, המאדאם הענישה אותם בחלומות רעים. לא היו משרתות בבית. רק מאדאם אחת, ומנהל אחד. בבוקר הקריר המדובר, שיחק תום ווילסון עם אלה רובינסון, וניגן לה בחלילו שירי עם ישנים, והיא רקדה. לאלה רובינסון היו עיניים גדולות וכובע מטופש עגול עם נוצה מסמורטטת עליו, כדי להסתיר את ראשה הגזוז. באותו בוקר קריר מדובר, ריכלו פרסלי וסיג' על אחד מעצי הלימון והביטו באלה רובינסון, ולאחר מכן במרי ואגתה כריסטי. מרי הייתה ילדה מצועצעת, בולטת בהמון בלא קושי. מכף רגל ועד ראש, הייתה לבנה. שיערה בלונדיני לבנבן, עיניה כחלחלות, עורה לבן כמו השלג שעוד ניקד את המדשאה. אגתה משכה את מרי אל עבר גזע העץ וסידרה את חליפתה האפורה. “אני צריכה ללכת מרי.” מלמלה. “רק הגעת.” מחתה האחות הצעירה.
“אני חייבת ללכת.”
“לאן את הולכת?”
“אמרתי לך, אנחנו נצא מכאן.”
“את אומרת את זה כבר שנה שלמה.”
“אנחנו נצא מכאן, אני מבטיחה.”
“גם אם נצטרך שוב להרוג את כולם?”
“כן,” אגתה נשקה ללחיה של מריה. “אני חייבת ללכת.”
מרי הביטה סביבה. אינוק אלפרדו שיחק באניצי דשא. פרסלי וסיג' עדיין ריכלו. אלה רובינסון חייכה אל תום והוא ניגן. מרי התיישבה על הדשא והביטה דרך החלון אל המטבח, המאדאם והמנהל דיברו, הוא חיבק אותה. מרי הביטה מעלה, שמי העיירה היו כחולים. מרי השעינה את ראשה על העץ, וברגע שנגע שיערה בגזע, מיהר תום ווילסון לגשת אליה. “את רוצה לרקוד איתנו?” הוא הושיט אליה את ידו. מרי לא הקדישה לכך מחשבה, היא אחזה בידו והתרוממה. כשרקדה עם אלה רובינסון היא ידעה מה שלא רצתה לדעת. היא לא רצתה שכולם כאן ימותו, גם אם זה אומר שתישאר כאן לנצח.
לנצח.