סיפורים מהעיירה- גן הילדים.
היה בעיירה גם גן ילדים. אם תלכו מערבה אל הים מאחוזת הזאבים, דרך סמטת פו, גני הסחלבים, הקצבייה והכלביה, תגיעו אליו. זה היה מבנה קטן, צבוע בצבעים בהירים ופסטליים. בחצר היו צעצועים ומתקנים קטנים, מעט שחוקים מרוב שימוש אך לחלוטין שמישים. שלוש נשים היו בגן. אנדריאה והייזלנאט דקסטר ואליסיה ברברה קופר, שכולם פשוט קראו לה אליס או ליסה. הילדים היו באים והולכים, אך הנשים היו נשארות. בוקר אחד, נכנס בשורות הגן מנהל מחלקת הזיהוי הפלילי של העיירה, האדם הגבוה ביותר בה וההומוסקסואל המוצהר ביותר שיכולתם לבקש, ברטי הירש. אנחנו מכירים אותו כמדומני. “הייזל!” צעק משערי הגן אל הסייעת הצעירה כדי שתפתח לו. הייזלנאט ניגשה אל השער, שמעליו יכל ברטי לעבור בלי למצמץ, ופתחה אותו. “בוקר טוב!” קראה וחיבקה את שכנה משכבר הימים. “מה שלומך?”
“מתגבר על איך שזרקת אותי הייזל.” הוא צחקק. בוודאי שהייזל לא 'זרקה' אותו. הם פשוט לא דיברו על 'האיש ההוא'.
“מה שלום אחותך?”
“בחיים, איך הילדים?” שאל.
“בסדר גמור, בוא תיכנס אתה יודע שהם אוהבים אותך.”
ברטי נכנס פנימה, נושם בשמחה את ריח הספגטי שהכינה אליס לארוחת הצהריים. “אחיכן כאן?” שאל בלי משים, בזמן שעזר למריאנה סטוייבסקי לארגן מחדש את הקוביות שלה.
"אחינו בבית הספר,” השיבה הייזלנאט. “כמו כל הילדים.”
“ומה איתך?”
“אני עוזרת.” ענתה בחדות ואספה את קוביותיה של מריאנה.
“מתי יחזור?” שאל ברטי, בעיקר כדי להסב את השיחה לנושא אחר.
“אתה רוצה שאני אהיה זאת למסור לו שאתה רוצה לצאת איתו?”
“מה פתאום לצאת איתו? אני עם אייזק, וחוץ מזה הוא צעיר ממני ב…” ברטי ספר על אצבעותיו. “בן כמה הוא? שש עשרה? בתשע שנים.”
“אייזק זרק אותך,” אזכרה הייזלנאט. “אל תחרטט אותי.”
ברטי שתק. “אמרנו שלא מדברים על זה. ואני לא יוצא עם אחיך.”
“אתה מפסיד,” גיחכה. “הוא בחור קסום.”
“את כל כך רוצה אותי בתור קרוב משפחה גברת דקסטר?”
“אני בטוחה שהמשפחה שלך לא רוצה אותנו. אז בוא אלינו, יש לנו עוגיות.”
ברטי חייך והנד בראשו. “לא תודה הייזל.”
אך סירובו המנומס נמס לגמרי ברגע שנכנס אחיהן של מנהלות הגן. הוא היה לבנבן כמו שלגייה, מנומש כולו. שיערו לא היה אדמוני אלא אדום לגמרי, כמו אחיותיו. הוא עטה על עיניו זגוגיות משקפיים עבות כתחתיות של בקבוקי בירה. מבעד להן ראו עיניים ירוקות כמו עיניים של נחש, לא טבעיות בגלל מחלה בעיניו. בלא המשקפיים לא הצליח הנער לראות אפילו חצי מטר מעבר לאפו. הוא לבש חולצה אדומה ופתוחה מעל גופייה שחורה, מכנסי ג'ינס כחולים כהים ונעליים צבאיות. כל בגדיו היו גדולים, כאילו היו שייכים למישהו לפניו, ונתלו על גופו הרזה מאוד ברפיון משונה. שיערו היה אסוף בשתי קוקיות קטנות ומזדקרות, ששיוו לו מראה חסר מגדר. “לוקאס!” קראה הייזל אל עבר האח האמצעי למשפחת דקסטר. זו לא הייתה קריאת חיבה, למעשה הייזלנאט כעסה על כך שלכלכך את הרצפה שבדיוק שטפה בבוץ. ברטי לא שמע את צעקתה, כל מעייניו היו מרוכזים בנער הזה. הוא הכיר אותו מאז שהכיר את משפחת דקסטר כשעלו מאוסטריה. הוא היה שם תמיד, גם באסון שפקד אותם וגם בימים השמחים. בכל גיל, האח היחיד בין שתי הבנות היה חמוד וחצוף. תמיד היה ברואים אותו חשק לאכול אותו. הוא לא סבל כלל מפצעונים או מאדמומיות בפניו המנומשות, כמו שסבלו רוב האנשים בגיל ההתבגרות. למעשה, הוא היה קורן. “ברטי,” הוא התעלם מצעקתה של הייזלנאט וניגש אל אורחם. “מה שלומך?”
“אני בסדר,” לגיבורנו היה קשה אפילו לפלוט צירוף מילים פשוט בקרבתו. לוקאס התיישב על אחת מהספות וטפח על הכרית. “שב לידי.” וברטי התיישב. לוקאס הניח את ידו על ירכו של ברטי. “אתה חייב לשמוע מה קרה לי היום!”.
לוקאס דיבר במשך דקות ארוכות, וברטי ניסה להקשיב. ניסה מאוד, ניסה ממש, אבל לא הצליח. הוא הצליח להתרכז רק בשפתיו הלבנות של לוקאס ובעיניו הנוצצות כשדיבר אליו. לוקאס דיבר אליו כאילו היה חברו הטוב ביותר, ולא כאל אדם שהיה שמח מאוד לפנות מכאן את כל ילדי ונשות הגן, להשכיבו על גבו ולנשק אותו בתשוקה שבגילו הצעיר בכלל לא הכיר. “אפשר?” שאל ברטי כששילב את אצבעותיו בשל לוקאס. “כן כן העיקר שתקשיב לי,” ענה הנער והמשיך לדבר מבלי לשים לב. כמה היד חמימה, הרהר ברטי. הוא ידע שכאשר אתה מאוהב במישהו, לא משנה מי הוא, בעיניך הוא מושלם. “מושלם…” הרהר. “אבל אסור.”
“וזהו!” קרא לוקאס פתאום. “מה אתה חושב?”
ברטי התבלבל. מה הוא חושב? הוא חושב הרבה מאוד דברים. אם הם קשורים ללוקאס? בהחלט. אם הם קשורים לסיפור שהרגע סיפר? לא במיוחד. לברטי לא היה מושג אפילו על מה הוא דיבר.
“אני חושב ש… אהמ…” גמגם.
הייזלנאט ידעה שברטי בצרה, ולכן מיהרה להיחלץ לעזרתו. “עזוב אותו לוקאס, הוא מוטרד מהעבודה שלו. לך תעזור לאליס להכין ארוחת צהריים.”
“אני לא רוצה, אני רוצה להישאר לדבר איתו.”
“לאנשים יש דברים חשובים יותר לעשות מאשר לדבר איתך.” אמרה הייזלנאט בזעף ובחוסר רגישות. לוקאס, שבהחלט נפגע, התרומם ממקומו והלך אל המטבח. הוא אפילו לא אמר להתראות.
“מה את עושה הייזל?” שאל ברטי.
“אמרת שאתה לא רוצה לצאת איתו.” היא משכה בכתפיה.
“נכון,” ברטי נשען לאחור. “אמרתי…”
תגובות (4)
תמשיכי
תמשיכי
תמשיכי
האמת? קראתי את שאל הפרקים ואל השניים האחרונים(כולל זה) הכי פחות התחברתי… בכל מקרה הייתי רוצה שתמשיכי אני חושבת שאת כותבת מדהים^^