סיפורים מהעיירה- בית הקברות.

בעיירה היה גם בית קברות, קרוב מאוד לחורשת יער העצים השחורים, ממש צמוד לפארק השמש. בבית הקברות הזה המצבות נראו כמו ממתקים, חלקות ללא רבב ומבריקות מלובן. כמו ביצים הן עמדו באדמה הטרשית הבוצנית, ולא היה אף אדם שהיה יכול לשער שהן מחפות על גופות של אנשים שמתו מזמן ושל נשמות שאיבדו כל תקווה. כשהוא בא אל בית הקברות, הוא תמיד חייך. הוא היה חייב לחייך, האנשים שמתו הסתכלו עליו מלמעלה, והוא היה חייב להיות חייכן למענם. הוא ליטף מצבה אחת, שתיים והביט גבוה בשמיים האפורים. והיה שם גם קברן. לקברן היה שיער ארוך ואפור לגמרי אף על פי שגיבורנו לא היה מעריך את גילו ביותר משלושים וחמש. הקברן היה עלם נאה, עם עיניים כהות ופנים מגולחות של ילד. בגדיו הגדולים, השחורים והאפורים, חיפו על גוף רזה ועצמות בולטות. “פרדריק,” הקברן נשען על האת שלו, הנעוץ באדמה לאחר חפירת קבר טרי. “אני מתרגש לראות אותך שוב.” אמר. פרדריק, גיבורנו, חייך. “שלום סם,” אמר. “מה שלומך?”
“כרגיל,” סם ערם עוד גוש עפר אחד על גבי הקבר האלמוני ובעט בלוחית השם כדי לסדר אותה.
“עוד אחד בלי כסף לאבן?” פרדריק נשען על פני מצבה גדולה, שנשאה את השם ברוריה וייסמן והתנשאה כמעט עד כתפיו.
“מה אתה חושב? כולם בעיירה הזאת תפרנים. היחידים שיש להם כסף מתעקשים להישאר בחיים.” סם ירק אל העפר ומשך בכתפיו.
“משפחת דטרויט?” ניחש פרדריק.
“ומשפחת ליאופר. לפני כמה שנים מתה הגברת הקטנה במשפחת ליאופר ומאז זהו, הם מתעקשים להישאר חיים. יימח שמם! אבל ילדים מבדלם המאדאם והמנהל שולחים לי כל שבוע!”
פרדריק הזעיף את פניו. “הטיפוס עדיין משתולל שם?”
“ילדים נופלים כמו זבובים,” אישר סם בכעס מה. “האידיוט הזה, המנהל הוא רופא לא? מדוע הוא מתעכב? נמאס לי להכין קברים לילדים, נשבר לי הלב מהחרא הזה.”
“בדלם עולה על גדותיו מרוב ילדים, כל זונה שלישית שולחת לשם את הבן הלא רצוי שלה.”
“מה אכפת לי?” התעקש סם. “שיטפלו במחלה הזאת במקום לתת לה להרוג את הילדים. אני נשבע לך, אני מתפלל שרומי תמות מטיפוס ואז יבין אבא שלה מה זה להכין קבר לילד.”
פרדריק נבהל מאיחולו הישיר של סם והצטלב. “לעזאזל סם, שמור על הלוע שלך!” צעק.
“מה אכפת לי מהם?” ענה בלהט. “עשר שנים גדלתי בחור הזה, תאמין לי שלא יצאה לי שום טובה מזה.”
פרדריק שתק. “כולם בעיירה גדלו בבדלם?” תמה.
“למי שלא גדל בבדלם היו חברים שגדלו בבדלם או הורים שגדלו בבדלם. מי שלא גדל בבדלם בטח בא לבקש שם פעם ארוחת צהריים, או ערב, או חברה בחג המולד.” ענה.
פרדריק הרהר לרגע בדבריו של סתם ולאחר מכן הנהן. “הטיפוס ירגע, אני מבטיח לך. הטיפוס ירגע ויותר לא נראה ילדים מבדלם.”
“ביקרת שם לאחרונה?” שאל סם והביט באת שלו בעצב קל.
“לא מזמן, הלכתי להתאים בגדים לרומי.”
“וכולם עוד בחיים?”
“מי זה כולם?”
“אלמה מילרד…” סם מולל את אצבעותיו. “תום ווילסון, אלה רובינסון, מרי כריסטי…”
“כן, כולם עוד בחיים.”
“הם חייבים להישאר בחיים…”
“למה?”
סם לא ענה. “אני צריך לסדר את הקבר הזה. אתה זוכר את הדרך ליעד שלך?”
“אני זוכר.”
“אז נתראה, להתראות פרדריק.”
“להתראות סם.”
פרדריק צעד כברת דרך, לאחר מכן פנה ימינה, שמאלה, ימינה ושוב ימינה, והגיע אל קבר אחים גדול. הקבר נראה כקובייה גדולה מצד אחד, וכבית נשרף מצידו השני. פרדריק קרא את השמות אשר היו כתובים בלוחית. “אוליבר מילפורד… ברייר רוז… מילה מרקורי…” הוא העביר את אצבעו על הלוחית ופניו הצעירות התכרכמו בעצב בשעה שניסה לבכות, ולא הצליח. והייתה שם גם גברת מבוגרת. היא ישבה על הספסל וסרגה, הוא זיהה אותה, מאדאם מדלוק. פרדריק התיישב לצידה, בוהה בבית הנשרף וקומץ את אגרופו בכוח בניסיון להירגע. “הכרת אותם?” שאלה מאדאם מדלוק.
“את כולם…” נאנח פרדריק.
מאדאם מדלוק חייכה. “גם אני.”
הם לא אמרו עוד דבר, אבל הם חשו זה את צערו של זה. איזה כיף זה, חשב פרדריק, במקום לבכות לבד מבחוץ, אני יכול לבוא לכאן ולבכות עם עוד מאה אנשים מבפנים.