סיפורו של הילד השואל

פרק 1: אבא…

"אבא…" אמרתי חרישית.
"מה בני? מה מנד את שנתך מעליך? מה רצונך לומר? לחלוק עם אביך? אה, בני ירא השמים?" הוא ענה לי.
"אבא, רציתי לספר לך משהו…" פתחתי את פי בכדי להמשיך בדברי אך מילים לא יצאו מימנו.
"מה דוד, בני האהוב, בן זקוניי, מה בפיך?" הוא אמר.

"אבא, יש בשורה בפי,
איני…
איני…
איני ירא שמיים כפי שאתה אומר, כי בשורה מרה בפי. אלך הוא לא אלי ואמונתך אינה אמונתי" אמרתי והבטתי בפני אבי, אשר עתה לא היו עוד פני חמלה אלא פני זעם.

"לך לישון!" הוא פקד.
"נדבר על כך בבוא השחר, כדי שתשקול את מילותיך בבית הזה, בן זקוניי" הוא אמר ונראה היה שזעמו מתעצם.

"לא אבא!
נדבר על כך עכשיו!" אמרתי בקול רועד אך בטוח.

"סור לישון! אחרת אגרשך מביתי!" הוא אמר בזעם.
"סור לישון, אחרת בן זקוניי ימות היום!
ואשכח שנולד!"

"אבל…
אבל אבא…
בצלמך נולדתי, בביתך גדלתי ואת תורתך למדתי.
וכך אתה מגרשני, בפני זעם וכעס?
האין חמלה בלבך? את האהבה שכחת?"

"היום שכחתי אותה בני שלי, כי היום בני מת" אמר האב לבסוף, ופניו חצויות.

פרק 2: געגועים

כבר שני ירחים בילה דוד בבית ידידו הטוב, אריק.
אריק היה ילד חילוני ממשפחה חילונית. וידידו הטוב ביותר של דוד.
אריק, בשונה מדוד היה טיפוס צנום למראה, אך אם רצה, יכל להזיז הרים בידיו ולנצח בכל תגרה.
הריח ששרר בביתו החדש של דוד הנעים את זמנו. אמו של אריק, אלה, הייתה מבשלת בכל ערב. כשחזרה מהעבודה.
ביתו של אריק היה כאי של שפיעות בעולם השדים מחוצה לו. הבית היה צנוע למראה. משפחתו של אריק אמנם לא רעבה ללחם, אך כספה היה דל. אריק העריך את הסכמת הוריו של אריק לקבלו בידיים פתוחות. אמנם ביתו של אריק היה צנוע, אך דוד ממש לו התלונן. כך הוא חונך בבית אביו. אשר מחשבה עליו הייתה כמו לתקוע יתד בלבו.
דוד חלק את חדרו עם אריק. החדר היה קטן אך דוד הרגיש כאילו נמצא בארמון זהב. בחדרו הקודם ישנו אתו 3 אחיו הקטנים. אך שם קטנה הייתה הצרה הזו לעומת שאר צרותיו.
לילה לילה היה שוכב דוד במיתתו הקטנה, בעלת מזרן קשה כאבן וכרית זולה. לילה לילה שנתו נדדה מעליו ועיניו לא נעצמו. לילה לילה שנאתו כלפי אביו הלכה וגברה. על כך שזרק אותו אל הרחוב, כאילו היה פגר.

הימים המשיכו וחלפו.
דוד כבר הסתגל לבית ספרו החדש, ששכן לא הרחק מהישן. אשר כעת היה עבורו – בית זוועות.
בית ספרו היה גדול ומפואר מקודמו. מפות, ציורים ותמונות כיסו את הקירות הערומים בבית ספרו. בהפסקות היה דוד מהלך לאטו וצופה במתנוסס על קירות בית הספר בהתפעלות.
ילדי בית הספר גיחכו על כך שהגיע מבית דתי ועל כך שאת רוב לימודיו עד עתה השקיע בדת. אך דוד הניף את הקנטותיהם מעליו, כאילו לא מקשיב, כאילו לבו לא נצבט בין מלקחי הכאב שהם הסבו לו. בלי משים לב כלל.
תחילה השיעורים הקשו על דוד אך למד מהר. מוריו גיחכו ואמרו 'סוף כל סוף דתי נורמלי', הדבר הסב לו כאב וגעגועים לביתו אשר כעת נראה מחצר ביתו, כמו נקודת אור בעולם החושך ההוא.
שנאתו כלפי אביו החלה לשכוח עם התבגרותו. מלאו לו שלושה עשר חורפים זה עתה. כבר שנתיים שלא ביקר בביתו. השנתיים הללו נראו בעיניו כנצח, וגעגועיו מחצו את ליבו.
ריח ביתו של אריק לא היה עוד אלא ריח געגועיו של דוד לביתו האמתי, אשר כעת נראה כל כך מזמין ונוח. כאילו כל הרעות עזבו זה מכבר וכעת יוכל לשוב ולבלות בו בנעימים.
לאחר מספר ירחים נוספים, החליט דוד החלטה: הוא יבקר בביתו!

פרק 3: ילדי, לא!

"הו ילדי, בני שלי,
הלא די בכאב שהסב לך הבית הזה?
כי חשוך ביתם של יראי השמיים הללו"

" הו אמי, אשר תחת כנפיך חייתי,
אינך יודעת את הכאב שפוקדני,
אילו חיים הם בלי בית?

הו אמי, אשר מידך האכילני,
אינך סובלת את סבלי,
את יגונו של האביון מבית.

הו אמי, את הבכי המר,
שכנהר סוער זרם מעייני,
אינך יודעת.

הו אמי, את לבי השרוט,
ששני חורפים לא ידע שמחה,
אין בכך יכולת להבין".

"הו ילדי, אנא ממך,
רחם על אמך,
אשר את ביתה פתחה בפניך.

הו ילדי, הבט באמך,
אשר צער כזה עוד לא ידעה,
השאר בני, פתח את לבך"

"הו אמי, לבי לא ייפתח עוד,
הביני את לבי,
אשר יתד נעוצה בו.

הו אמי, הביני את לבי,
אשר קללה רובצת עליו,
אשר שמחה עוד לא יניב.

הו אמי, שחררני ואלך,
כי אם לא,
לבי יישאר סגור לעולמי עד,
ולא ייפתח עוד לפניך"

"הו ילדי, אם תפתח את דלת ביתך,
תיבת פנדורה תפתח גם היא,
וכל הרעות יכנסו אל לבך!"

"הו אמי, אם אפתח את הפנדורה,
דבר אחד יכנס גם הוא אל לבי האטום,
הדבר שחסר לי זה שני חורפים, יצירת האנושות, החמצן בריאותיה – התקווה!"

הפרק האחרון

הלכתי באותה דרך מוכרת, בה הייתי הולך כאשר הייתי מביא מצרכים מהצרכנייה המקומית. נכנסתי אל המבוא בבניין בו גרתי עד לפני אותו לילה ארור לפני שלושה חורפים.
לפתע, נשימתי נעתקה ממני לרגע, זו הייתה אמי! אשר מרחמה יצאתי ומשדה ינקתי, אותה האם שלא העזה להמרות את פיו של אבי בלילה בו גורשתי מבית גידולי. בלילה בו הפכתי
יתום מבית, יתום ממשפחה, יתום משמחה.

"בני שלי!", היא קראה בקול, ודמעות שמחה זולגות על לחייה. בעודה רצה לעברי.
"רב הזמן מאז הבטתי בעיניך התכולות כים!", אמרה בעודה מחבקני חיבוק שחסר לי כל כך, חיבוק שעליו חלמתי לילות על לילות, חיבוק שנלקח ממני באותו לילה אפל – חיבוק אם.
"אם חסרתי לך, מדוע לא בקשת את טובתי, מדוע כדג שתקת, מדוע נתת את לבי לשטן, שבינינו הפריד?" קולי נשבר, לא יכולתי לשת עוד את הנטל הזה, שמרט את ליבי ונפשי כאחת – את נטל החיים.