סיכוי לגן עדן

נשארנו רק אני והרולד, היחידים שנשארו בחיים על כדור הארץ אחרי האסון. כול המבנים נהרסו באסון, ככה שאני והרולד נאלצנו להתגורר במערה תת קרקעית שמצאנו, המזון היה נדיר ולא היה לנו כמעט דבר להשתעשע בו, מה שהביא למצב בו השיחות שלי עם הרולד היו פחות או יותר הדבר היחיד ששמר על שפיותי.
הרולד התיישב על ידי לאחר שהצית את ערימת הזרדים שאסף, לה קרא 'מדורה', הוא קירב את כפות ידיו אל השלהבת העמומה בניסיון להתחמם, שפשף אותן האחת בשנייה וקירב אותן שוב אל האש.
"קר, אהה?" ניסיתי לפתוח בשיחה.
"מה היית אומר, ביל, אם הייתי מציע לך חיי נצח?" הוא שאל אותי בפתאומיות שהפתיעה אפילו אותי. הרולד יכול להיות לא צפוי לפעמים, ואני בדרך כלל צופה את התנהגותו הבלתי צפויה, אבל הפעם אודה שהופתעתי.
"מה השאלה בכלל?! כמובן שאסכים!" עניתי.
"אבל זה העניין," הסביר הרולד, "אם תחיה לנצח לעולם לא תמות, נכון? ואם לא תמות, לעולם לא תכנס לגן עדן…"
"אם הבחירה היא בין חיי נצח לגן עדן, ברור שאבחר בגן עדן." אמרתי מיד. כמובן שאבחר ברעיון שלי לגן עדן, לא בשל הרולד. אני מפחד אפילו לחשוב על הרעיון של הרולד לגן העדן…
"זו בדיוק הנקודה," המשיך הרולד, "אתה לא יודע אם יש בכלל גן עדן… הבחירה היא בין חיי נצח שאותם תבלה בתהייה אינסופית לגבי מה שהפסדת, לבין מוות, כאשר ישנו הסיכוי שאין כלום בסוף והסיכוי לגן עדן."
"אממ…" השמעתי אנחה שמעידה על כך שאני מהרהר לעצמי, "זו באמת שאלה קשה…" אמרתי לבסוף, "אצטרך לחשוב על זה. איני יודע במה אבחר."
"ומה היית אומר אם הייתי מציע לך תשובה לשאלתך: 'האם הוא באמת קיים?' מה היית משלם בעבור התשובה?"
"הייתי נותן את הבחירה שלי בין חיים אינסופיים לסיכוי לגן עדן." ניסיתי להתבדח.
"לא טוב מספיק!" אמר הרולד בשיא הרצינות, "אני דורש יותר מזה…"
"ובכן מה תרצה? יש לי כמה קופסאות שימורים… בגדים חצי שרופים…" שוב ניסיון להתבדח שנלקח ברצינות על ידי חברי הספק שפוי.
"היית נותן אותי? כלומר, הורג אותי… בשביל תשובה החלטית, בשביל לראות במו עינייך שהוא קיים או לחילופין להיווכח באופן הכי מוחשי שהוא איננו?"
"תראה…" עניתי, שוב בחצי רצינות, "אם הוא כן קיים אז יתברר למפרע שהקרבתך הייתה מעשה לא מוסרי ששולל ממני את הזכות להיכנס לשם, לפחות לפי איך שאני רואה את הדברים… ואם הוא לא קיים, אז הקרבתי אותך לשווא… עכשיו אצטרך לחיות את כול שארית חיי ללא חברתך ולאחר מכן למות ולהפסיק להתקיים, אלו חיים משעממים למדי בעייני. כך או כך, אצא מופסד מלהקריב אותך."
הפעם הרולד צחק, הוא נהנה מההסתכלות האנוכית שלי על הדברים, מאיך שלקחתי בחשבון רק את רווחת עצמי ולא חשבתי אפילו לומר משפט כמו: 'לעולם לא אקריב אותך, אתה ידידי!'
"אבל בעצם," הרולד שוב לבש הבעה רצינית, "כול מה שאתה רוצה הוא לדעת שהמקום כן קיים, לא היית משלם דבר בשביל ההוכחה שאינו קיים, נכון?"
"אני מניח שלא הייתי משלם הרבה… כלומר, גם לידיעה שהמקום אינו קיים יש יתרונות, אבל אני מניח שהיא לא שווה כמו הידיעה שהמקום קיים."
"ומה הם היתרונות של הידיעה שהמקום לא קיים?" חקר הרולד.
"ובכן, תוכל לנהל את חייך בהתאם…" עניתי.
"והיתרונות של הידיעה שהוא קיים?" הרולד הכין לי מלכודת, בעצם הוא ניסה לשאול: 'מה ההבדל בין היתרונות?' או 'מדוע אתה מרגיש שהידיעה שהמקום כן קיים מועילה יותר?'
הפעם חשבתי קצת לפני שעניתי, ניסיתי להניח את האצבע על היתרונות המסוימים בידיעה שהמקום קיים שהרגשתי שנעלים יותר מהיתרונות שבידיעה שאינו קיים. אתם בוודאי מכירים את התחושה הזאת, אותה תחושה שמרגישים כשיודעים שיש איזה דבר הגיוני מאחורי הנטייה שלכם לחשוב בצורה אחת ולא אחרת. ובכן זה מה שהרגשתי עכשיו, הרגשתי שהיתרונות בידיעה שהמקום קיים נעלים יותר מהיתרונות שבידיעה שאינו קיים, פשוט הרגשתי את זה, אבל גם ידעתי שיש משהו הגיוני מאחורי ההרגשה.
"אממ… היתרונות בידיעה שהמקום קיים… היתרון בידיעה שהמקום קיים הוא שתוכל לנהל את חייך בהתאם לידיעה כך שתזכה לעצמך בכרטיס לגן עדן." אמרתי, בהתחלה בגמגום חסר ביטחון ולבסוף בנחרצות, "אני יודע שזה נשמע כאילו היתרונות זהים, אבל מה כבר תוכל לעשות עם הידיעה שהמקום לא קיים? כמה כבר יועיל לך להתאים את צורת חייך לידיעה? ומצד שני להתאים את חייך לידיעה שהמקום כן קיים… זה יועיל לך הרבה יותר! ולכן זו ידיעה ששווה יותר… כלומר, אם 'תהמר' ותנהל את חייך כאילו המקום לא קיים בעוד שהוא כן, תפסיד המון, ואם להפך, תפסיד גם, אבל מעט, וכשאתה מברר שהמקום כן קיים, אתה מונע את עצמך 'מלהמר' על דרך חיים שהייתה גורמת לך להפסד רב, ואם להפך, אתה מונע את עצמך מהפסד מועט."
"והיית נותן את חייך בכדי לברר אם המקום קיים?"
"לא! כמובן שלא! מה הטעם בכך?!"
"אז תעדיף את חייך הקצרים על פני התשובה הברורה לשאלתך?" תמה הרולד.
"כן!" עניתי בנחרצות, מתעלם מהזלזול שלו בחיי הקצרים.
"אם כך, בוודאי שהיית בוחר בחיים אינסופיים על פני מוות עם סיכוי להגיע לגן עדן, כלומר, בירור אם המקום קיים…"
"אני מניח שכן…" עניתי בבלבול. 'אז על זה היה כול העניין!' חשבתי לעצמי, הרולד רק שאל מה הייתי משלם בעבור התשובה כדי להביא אותי למסקנה שלא אשלם בחיי ולפי כך כול שכן שאעדיף חיי נצח על פני הסיכוי לגן עדן. לפעמים אני חושב שהוא מנסה להוציא אותי מדעתי עם השיחות האלה, אבל עדיין, באופן אירוני, השיחות האלה הן כול מה ששומר על שפיותי.