"סיילו…"

אני עפה בדממה לאורך השמיים הזהובים, עטופי העלטה הכהה. אני מביטה מטה, אך לא רואה את הקרקע – כה גבוה מרחפת אני ברקיע. עננים דמויי צמר חולפים על פניי – לא עוצרים, לא שוהים, ממשיכים כאילו לא הייתי אלא משב רוח קל ביום בהיר. וכאשר מושיטה אני את ידי לגעת בעננים הללו, מתפוגגים הם לי מבין האצבעות.
כה קר לי, רועדת אני בשמי הלילה הכהים. כתם הירח בקושי ונראה, מוסתר על-ידי שכבת עננים עבה. ואיני מסוגלת לראות את הירח, הדבר אליו ייחלתי כל שנותיי – רק לרחף, ולראות. לראות את הכול.
אך יודעת אני כי אין זה אפשרי – מעולם לא קיבלתי את מבוקשי. מסוגלת אני לרחף, זאת יכולתי תמיד. אך לראות את הכול, אין זה בגבול אפשרותי. אין זה בהישג ידי.
ולפתע שאון מים מגיע אל אוזני, ועורי הבהיר מצטמרר. אין אני רואה דבר בעלטה הזו, מלבד העננים ושמי הכוכבים.
"סיילו…"
לרגע קט הצמרמורת עוברת בי מחדש – הייתכן? אין איש אשר מכיר בי, רואה אותי כאן – כה גבוה ברקיע. אין איש אשר את שמי יודע, מלבד אותו אחד – אשר אותי עזב, לפני זמן כה רב.
"טיירה?" אני לוחשת, וקולי נבלע בין הכוכבים הרבים. איני בטוחה אם אכן שמע אותי, קוראת בשמו. ואולי רק דמיינתי, וזו טעות גדולה – טיירה אינו חזר, ומרוב בדידות שמעתי את קולו קורא בשמי, ונעלם.
"סיילו…"
הלחישה נשמעת שוב – כה רחוקה. אך עם זאת, כה קרובה.
אין אנחנו יכולים להיפגש פעם נוספת – ינגוד זה את כל החוקים. מכיוון שהוא זה אשר גורלו על האדמה לעמוד, לעולמים – ואני היא זאת אשר גורלה לרחף בין העננים, לתמיד.
"אני מצטער… אני מצטער…"
לא ייתכן. לא ייתכן.
נשימתי נעתקת ממני למספר רגעים – ולאחר מכן אנחה עמוקה משתחררת מפי. ולא אנחה של הקלה – אנחה של פחד. פחד מסויט.
"התרחק ממני!" קוראת אני אל חלל האוויר. האוויר דומם בעוד אני מתרחקת מן המקום ממנו הגיע אותו הקול – הקול שלו.
לא ייתכן.
"למה את שונאת אותי…"
אני נעצרת. עיני נעצמות לאיטן, ואני שוקעת בחשכה מוחלטת.
לאחר מספר רגעים – שנדמו כנצח – עיני נפקחות, באותה איטיות אשר בה נעצמו. וכעת הכול כמקודם – עפה אני לאורך השמיים הזהובים, עטופי העלטה, בעוד העננים דמויי הצמר חולפים על פניי. הקרקע אינה נראית, הירח מוסתר.
אך בתוכי גדל, מתפקע, הפחד – אשר עד היום הטמעתי אותו בתוכי.
זה לא ייתכן, אבל זה קרה.
פעם נוספת.
הוא חזר.