סיזיפוס

אתה לא חושב שזה מוזר שיש סיפורי אהבה אבל אין סיפורי שנאה?
אבל רגע, סיזיפוס.
אתה בטח שמעת עליו פעם, אבל אני ארענן במעט את הידע שלך על המיתולוגיה היוונית. סיזיפוס היה באדאס מאדרפאקר. כן, הוא היה מלך רצחני ומרושע, אבל מלכים רחמנים וטובים מתים צעירים, וסיזיפוס מת בשיבה טובה. אופס, ספויילר. אז מי זה סיזיפוס?

האמת, ההורים שלו לא מעניינים. הוא ייסד את קורינתוס והכתיר את עצמו המלך. לסיזיפוס היה אח, סלמוניאוס. שניהם שנאו אחד את השני. וזאת לא שנאה של "וואי אל תדבר איתי יותר בחיים", זאת שנאה של לעשות מסע לדלפי ולשאול את האורקל איך הוא הורג את אח שלו. כמובן שזה לא יכול להיות סיפור מיתולוגי בלי גילוי עריות וסיזיפוס קיבל את המשימה של להכניס להריון את הבת של אחיו, טירו, כי הבן שיצא ממנה יהרוג את סלמוניאוס. דווקא לסיזיפוס הלך ממש טוב, הוא הצליח להיכנס עם טירו למיטה ולהכניס אותה להריון. הבלת"ם היחיד היה שטירו גילתה על הנבואה הזאת והרגה את הבן שלהם. אל תדאג, זה נגמר טוב בשבילה – היא נכנסה להריון מקרתאוס, האח השלישי.
תקשיב, אל תפסיק לקרוא עדיין. אני מבטיח לך שזה הופך ליותר מדכא.

אם היית מלך, איזה מלך היית? מלך רחום שדואג לנתיניו? אולי מלך שממש אוהב לכבוש ארצות שכנות? בטח מלך פרנואיד, שרואה את בודק הרעל יותר מאת נשותיו? אולי היית מתפטר?
סיזיפוס לא היה אף אחד מאלה. בזמנו החופשי מלך קורינתוס אהב לבלבל את האורחים שנכנסו לממלכתו, ואז לרצוח אותם. עכשיו מה הבעיה? אצל יוונים הכנסת אורחים זה ערך עליון, וממש במקרה היה אל יווני שהתפקיד שלו זה להגן על אורחים. וככה סיזיפוס, מלך קורינתוס, הסתסכך עם זאוס, מלך אולימפוס.

סיזיפוס לא התעכב ותיכנן את הרצח של זאוס. היה אזופוס אחד, אל הנהר. ולאזופוס הייתה בת בשם אגינה. ואם שמעת פעם על המיתולוגיה היוונית, אתה יודע שאם יש בחורה בסיפור, סביר להניח שזאוס הופך אותה לאמא. זהו לא מקרה יוצא דופן, זאוס חטף את אגינה והסתתר איתה. סיזיפוס ידע את המיקום ושלח לשם את אזופוס בתור המתנקש שלו. כמובן שזאוס היה זאוס אז הוא חישמל לאזופוס את הצורה והכניס את הבת שלו להריון. זאוס גם החליט שסיזיפוס צריך להגיע לגיהנום, ושלח את תנטוס, אל המוות, שיכבול את סיזיפוס בשאול.

כשתנטוס הגיע סיזיפוס קלט שמשהו מסריח, כי בדרך כלל הרמס מגיע ללוות את המתים. בלי להסס הוא עשה מעשה של באדאס מאדרפאקר וכלא את אל המוות. האמת שלכלוא את תנטוס לא עשה יותר מדי, סתם ביטל את הקונספט של מוות, בקטנה. אין העלאת קורבנות, אין לאכול בשר, אין גאולה לייסורים של הגוססים. ארס, אל המלחמה, לא עף על ההשלכות האלו ושחרר את תנטוס.

בנקודה הזאת גיבור הסיפור שלנו מבין שהוא עומד למות, אז סיזיפוס היה סיזיפוס ותכנן תוכנית. ביוון היו קוברים את הגופות עם מטבעות על העיניים. אלו הדמי כיס של המתים, שאותם הם אמורים לשלם לכארון כדי שישיט אותם בנהר הסטיקס ויביא אותם בבטחה לשאול. תרים כמה גבות שבא לך, זה עדיין יותר מעניין מה"היית מניאק תישרף לנצח בגיהנום" שאתה מכיר.
סיזיפוס אמר לאשתו לקבור אותו בלי המטבעות, וככה מלך קורינתוס הגיע לסטיקס בלי שקל על התחת. לאל השאול קראו האדס, לאשתו פרספונה. מה שבטוח זה שאחד מהם הרשה לסיזיפוס לעשות גיחה לעולם החיים בשביל שאשתו תקבור אותו כמו שצריך הפעם, וככה סיזיפוס ברח מהגיהנום ומת בשיבה טובה.

לצערו הרב של סיזיפוס, לזאוס היה זיכרון לא רע. מספיק טוב בשביל לזכור שסיזיפוס עשה להם קרקס, ושעל זה מגיע לו עונש. העונש של סיזיפוס היה לגלגל סלע ענקי על הר, ורגע לפני שסיזיפוס מגיע לפסגה הוא והסלע מתגלגלים לתחתית ההר, כפול אינסוף. ואלו הם חייו של סיזיפוס עד היום – עדיין בשאול, עדיין מגלגל את הסלע הזה לפסגה, עדיין חוזר לתחתית ההר, עדיין לבד.

אז מה אתה אומר? סיזיפוס – סיפור אהבה או סיפור שנאה?
התשובה הצפויה היא שזהו סיפור שנאה על מלך שחשב רק על עצמו וקיבל את מה שמגיע לו. אבל אני חושב שזה סיפור אהבה, ובשביל להוכיח את זה אני אצטרך, עם רק מעט בושה, לעבור לפילוסופיה בשקל.

אם אתה מרגיש שאתה התחלת להזדהות עם סיזיפוס רק כשהוא התחיל לגלגל את הסלע על ההר, אני רוצה להגיד לך שאתה לא לבד. היקום שלנו אבסורדי. נולדת בלי שאף אחד שאל אותך אם אתה מעוניין בזה, קיבלת משימה של להגשים את עצמך ולהגיע לאמת שלך, ואז גילית שאף אחד לא הצליח לעשות את זה עדיין. לפחות לא כמו שאתה היית רוצה לעשות את זה. ואז אתה חושב על אופציה ב', מלשון ביי-ביי. אם הייתי יכול לשאול את סיזיפוס שאלה אחת, הייתי שואל אותו האם הוא אי פעם ניסה לקפוץ מההר הזה ולהתאבד. כן כן, להתאבד זה רע והחיים חשובים, אבל אני ואתה מנהלים פה שיח של שני מבוגרים. תחשוב על זה בהיגיון, האם חיים המלאים בסבל עדיפים על המוות? אולי כן, אם יש לך תקווה שהסבל יפסק. האם לסיזיפוס עדיין יש את התקווה להגיע לפסגה? האם היא לא נשחקה לחלוטין במהלך כל השנים האלו? ואם היא אכן נשחקה, איך הוא לא קפץ מההר הזה עדיין? הרי זה אבסורד, לסחוב את הסלע הזה במשך ימים על גבי ימים רק בשביל לחזור לנקודת ההתחלה פעם אחר פעם. טוב נו, עלית עלי. זאת באמת מטאפורה לדיכאון, לא שניסיתי להסתיר את זה, אבל ניחא. האמת היא שיש מטאפורה אחת שאני מעדיף יותר מהסלע על ההר.

נכון הקטע הזה שכשבניין עולה באש, אנשים קופצים מהחלונות בניסיון להינצל? קצת מוזר, הרי לקפוץ מחלונות זה בדרך כלל מאוד מסוכן. אבל כשהלהבות מתקרבות ומאיימות להפוך אותך לאפר, אתה תחליט לקפוץ מהחלון. לא כי זאת אופציה טובה, אלא כי היא הפחות גרועה בעיניך. הרצון של אנשים בדיכאון הוא לא להתאבד, הרצון הוא לחדול. להפסיק את הקיום, כי הקיום גורם לך לסבול יותר מכל דבר אחר. התאבדות זאת רק האופציה הפחות גרועה.

ועכשיו, אחרי שסיימתי לתת את הרציונליזציה שלי לאובדנות, הגיע הזמן לסוף הטוב, ולחזור לסיזיפוס.
כן, לסחוב סלע על הר כל החיים זה על הפנים. אבל סיזיפוס לא מיואש! סיזיפוס ממשיך, שוב ושוב, בלי שום התקדמות בכל הקשור להגעה לפסגה. איך הוא עושה את זה? פשוט מאוד – לסיזיפוס לא אכפת מהפסגה הזאת. סיזיפוס בתוך זה מספיק זמן בשביל להפנים שזה לא הולך לשום מקום. תמיד סלע, תמיד הר, תמיד לא מגיע. אם אלו הם חייו, הוא אמור להוציא מהם את המקסימום, בדיוק כמו שהוא עשה לפני שהוא קיבל את הסלע הזה. אז הוא ויתר על התקווה שעונשו ייגמר ושהוא יזכה להגיע לפסגה, גם ככה אין שום הבטחה שמה שיש שם לא יותר גרוע ממה שיש פה. באותו היום סיזיפוס שם לב שהסלע הרגיש קל יותר.
אז כן, סיזיפוס זה סיפור אהבה, סיפור אהבה עצמית אם זה לא נשמע לך מטומטם מדי. לפעמים דיכאון עובר, וטוב שכך. אך לפעמים גם לא, וגם לזה נמצא תשובות. אגב, לא היה פה שום ספק. בכלל אין דבר כזה, סיפורי שנאה.

בכל מקרה, תודה לך על ההקשבה. מצטער שלא נתתי לך מקום לדבר, אבל אני בטוח שאתה תמצא מקום משלך לדבר בו, אז אין לי שום דאגה. אחתום במילותיו של הסופר הפילוסוף אלבר קאמי: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו, כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח".