סיוט שלא נגמר

אני כבר לא יודעת איך להבדיל בין מציאות לסיוט.
כל יום אני נאבקת להישאר ערה עד מאוחר, מהפחד.
הפחד לעצום עיניים ולהרפות כל שריר בגופי ולהניח לשינה לסחוף אותי אל הלא נודע.
אל תוך חלום שאני נשאבת ולא יכולה להתעורר ממנו,
חלום שכל נים בגופי זועק שאתעורר אך ללא כל הצלחה.
הדחף החזק שלי לברוח מהחלום.
הרצון החזק שלי לצרוח בחוזקה, בתקווה שאתעורר אך ללא כל הצלחה.
כל לילה,
כל לילה,
כל לילה…
אני נבלעת לתוך הסיוטים, פוקחת את עיניי בהיסטריה בשעות המאוחרות של הלילה,
ומתעוררת בזיעה קרה וידיים רועדות ומזיעות.
מרותקת למיטה מהפחד שמשתלט עלי.
ללא כוחות להזיז אצבע בגופי ורק דמעותיי נוזלות מעיניי.
לא מצליחה להוציא הגה מקולי.
לוקח לי דקה או קצת יותר להסדיר את נשמתי.
ולהבין שזה היה רק עוד סיוט.
מביטה אל הדלת בתקווה שמישהו יבוא ויחלץ אותי…
אך אף אחד לא מגיע להצלתי.
מרגישה מעט נחמה מאור הירח שחודר לחדרי המנסה לנחם אותי.
וכך אני מחכה בחששות לילה הבא,
בתקווה שאולי רק אולי הפעם אחלום חלום טוב שלא ארצה להתעורר ממנו.