סיוטי השדה.

היא מביטה בעננים הלבנים הצפים אל על, שוכבת על כר הדשא הצחיח והרטוב מעט מטל הבוקר. 'הכל רגוע, הכל שליו, אני לא צריכה לדאוג,' חושבת לעצמה כל שנייה, מנסה להרגיע את שריריה מסיוטים הנמשכים יום ולילה, כבר כמה חודשים, מאז המקרה. היא עצמה את עיניה ובמקום התכלת הבהיר, ראתה שחור. אך אז הופיעו הסכינים, והדם. היא צרחה, ופקחה את עיניה במהירות. שוב התכלת נגלה לפניה, מנסה להרגיע אותו בזוהרו הנעים. היא התנשמה עמוקות, וקמה לישיבה.
"מה אני אעשה?" מלמלה לעצמה בעצב, ונשאה מבט אל השדה הפתוח. רוח קלה העיפה את הדשא בעדינות, מלטפת את פניה כיונק דבש המרחף מעל פרח באמצע האביב. היא נזכרה ברגעיה האחרונים על אדמת ביתה. דמעה נזלה מלחיה והיא לא טרחה למחות אותה, היא נתנה לה להמשיך לנזול על פניה עד שנפלה על האדמה.
"ווינטר.." שמעה לחישה מצמררת לוחשת את שמה הסודי, שאף אחד אינו ידע אותו חוץ מאימה שכבר אינה בחיים. "ווינטר.." חזר הקול ולחש. צמרמורת עברה בגבה והיא הביטה מאחורי כתפה, רק השדה הפתוח התפרש לפניה, חסר כל איש או חיה.
"מי שם?" שאלה בביטחון, אבל רעד קל נשמע בקולה, הקול הזה.. היה נשמע כמו אימא שלה ברגעיה האחרונים. היא החניקה בכי, וכאב חזק אחז את ליבה, דקר אותה כמו סכין חדה.
"ווינטר.." שוב לחש הקול, מעיק עליה כל שנייה.
היא קיפלה את ברכיה לגופה, והכניסה את ראשה מבעד לרגליים, מנסה להתעלם מהלחישות. אך היא לא הצליחה, שוב ושוב נשמע שמה באוויר, והיא עצמה את עיניה, אך עוד סיוטים נגלו לפניה.
"תעזבי אותי!" הרימה את ראשה מברכיה וצרחה אל השמיים, מכוונת את זעקתה לאימא שלה.
דממה השתחררה על פני השדה, שום קול עכשיו לא נשמע. הקלה הציפה את גופה, אך הפחד עדיין שרר שם, מחכה שהקול יתקוף אותה שוב, אך זה לא הגיע.
דמעות היו בעיניה האדומות. היא הביטה סביב, שום רחש אינו נשמע.
"אימא?" שאלה בלחש, מתחרטת מעט שצרחה. שום מענה.
השמש כבר החלה לשקוע, והשמיים נצבעו בכתום בוהק. 'הזמן עבר נורא מהר,' חשבה לעצמה,'לפני כמה דקות הייתי בטוחה שהשעה לפחות 14:00.'
"הגיע הזמן.." שמעה שוב את הקול, אך במקום להיבהל, מידע חדר למוחה והיא עשתה מה שהוא אמר לה.
היא התנודדה מעט כשקמה לעמידה והחלה ללכת במעגל מושלם. כל צעד שעשתה אור אדמדם בצבץ, היא הקיפה מעגל שלם, ועמדה בתוך הלהבות האדומות שריצדו מסביבה, ועצמה את עיניה באטיות.
"ארטוקו, פרודגה, טירקואו!" מלמלה את המילים.
בור נפער באדמה, והלהבות האדומות החלו לשנות את צבעם לשחור.
ווינטר נפלה אל תוך הבור, ורגש הקלה השתחרר בגופה, היא חוזרת לעולמה.