סיגריה קצרה ולא מספקת

התיישבתי במקום הכי חשוך שמצאתי.
בפינה הנעלמת שלי.
הוא התקשר בדיוק.
"זה נגמר" נפלט לי בקול שברירי.
הוא ניתק.
יש אנשים שזה אף פעם לא נגמר איתם.
הוצאתי מכיס הז'קט סיגריה שחיכתה לי כאילו במקרה.
הוצאתי גם מצית.
הדלקתי אותה. רגלי תופפו בעצבנות על המדרגה השבורה שמתחתי.
הוא התקשר שוב. צפוי ומפחיד כמו תמיד. לא טרחתי לענות. נתתי לצלצול הזה לסחוף אותי למערבולת חוסר האונים הזאת, מתענגת על כל שנייה אחרונה של חופש ובדידות.
ואחרי הצלצול היה שקט לכמה שניות, ואז עוד צלצול.
וזה נשמע לי כאילו שהצלצול רק הולך ומתגבר וצועק.
עניתי וניתקתי.
התמרמרות. הצטברות של עלבון ואימה וכאב.
וכמה שאהבתי את השינויים שלו, את הלהט הזה.
וכמה פחדתי כשהוא קצת
רק קצת
יצא משליטה.
וכמה הימם אותי השיגעון.
ואופוריית הכאב סתרה בי מכל הכיוונים.
יבש וקריר היה הלילה.
הורדתי את הז'קט
וחיכיתי לצלצול הבא. חיכיתי בעצבנות אין קץ.
בינתיים ינקתי מהסיגריה המטומטמת הזאת בקצב איטי.
התרפקתי על כל יובש מחניק שגמעתי.
סליל עשן הסיגריה התפתל באוויר, בודק את גבולות נפחו בחלל הממדים.
הוא לא התקשר.
פלטתי קיטור לעולם.
אולי בכל זאת יש לי שליטה במציאות.
כיביתי את הסיגריה. אספתי את הז'קט.
ואז שמעתי קול, מאיים.
"זה לא נגמר עד שאני אומר"