סחלבים מפלסטיק

לחות וחושך בבריינט פארק, שירותים ציבוריים. חמישה סחלבים ארוכים בצבעי ורוד ולבן מברכים תיירים עם שלפוחית מלאה. הם מונחים בתוך אגרטל, על השיש האפור והמבריק, בין שני כיורים מבריקים לא פחות. לא נראה שלאף אחד אכפת מהם, בין אם אמיתיים או לא. כיצד יוכלו לדעת אם הם עשויים מפלסטיק אם הם אפילו לא עוצרים לרגע להריח אותם? כל מה שאכפת להם הוא ריחו של סבון הידיים בשירותים. כמה נפלא! הסבון מריח כמו פרחים שכלל לא קיימים. אותו הסבון, שהיא עצמה ביקשה אינספור פעמים להחליף. כמה מהתיירים אף מעזים להתלונן בדרכם החוצה, אך עדיין נהנים מהשירות החינמי. היא מחכה בכניסה, מבקשת טיפים בביישנות. כל שברצונה הוא להפוך את השירותים הציבוריים למקום טוב יותר. אולי יום אחד היא תוכל להרשות לעצמה לרכוש סחלבים אמיתיים, במקום. אך הם מתעלמים ממנה בכניסה כפי שהם מתעלמים מהסחלבים מפלסטיק.

עטיפות מסטיק נערמות בתוך דלי הפלסטיק שהיא מחזיקה, מכסות מגוון מטבעות מרחבי הגלובוס. בסוף כל יום, היא לוקחת את דלי הפלסטיק איתה הביתה. יחד, הם חולפים ליד חנויות פרחים שונות. היא לא יכולה שלא לעצור בכל אחת מהן. סחלבים לבנים, בתוכם חבויים גוונים של צהוב, סגול ואדום. הניחוח המשגע שלהם ממלא את ריאותיה בתקווה. "אולי יום אחד", היא ממשיכה לומר לעצמה. החנות החמישית ממוקמת ממש בפתח הבניין שלה, ברחוב 49. אז שוב, היא עוצרת ומוקירה את הניחוחות המהפנטים. למוכר בחנות יש תלבושת לכל יום בשבוע, וכל שבוע הוא חוזר עליהן באותו הסדר בדיוק. הוא תמיד זורק מטבע לכיוונה. יום אחד כל המטבעות יחזרו אליו. הוא יודע את זה. היא אומרת לו תודה בתנועת שפתיים בלבד, לא מרשה למיתרי הקול שלה לרעוד, תוך כדי שהיא מחבקת את הדלי. חג המולד בפתח, והחלון היחיד שלה מעט פתוח, מאפשר לאורות העיר וניחוח הסחלבים לחדור.

השיניים שלה מתנגשות זו בזו כשהיא מתעוררת. היא מביטה מבעד לחלון ובקושי מזהה את הרחוב, שעכשיו מכוסה בשלג. היא לא יכולה להריח דבר מלבד האוויר הקר. אז היא סוגרת את החלון, נועלת את נעלי העבודה הלבנות שלה ויוצאת. מבלי לשכוח את דלי הפלסטיק שלה, כמובן. חנויות הפרחים עוד סגורות, מעברי החצייה חלקלקים מתמיד.

לחות וחושך בבריינט פארק, שירותים ציבוריים. עקיבות נעליים בוציות מברכות אותה. הרצפה חלקה אף יותר ממעברי החצייה. כמות אינסופית של בועות ממלאות את החלל, מקשות עליה מלהיכנס. כשהיא מצליחה, היא מגלה כי כל הסבון אזל. אולי זה לטובה. אולי מחר היא סוף סוף תקבל סבון אחר. היא מנסה לסגור את הדלתות על מנת לנקות. היא מקרצפת את הרצפה, הכל חייב לחזור במהירות לקדמותו. היא לא רוצה שסחלבי הפלסטיק שלה יספגו את הריח הנורא. מגיע להם טוב יותר מזה. היא מסיימת להבריק את המקום, הוא עדיין מריח כמו פרחים לא קיימים. למרות זאת, היא פותחת את הדלתות וחוזרת לעמוד בכניסה, היכן שהיא עדיין יכולה לראות את הסחלבים הוורודים והלבנים שלה. עד הצהריים, היא סופרת עשרים וחמש שקיות עם הכיתוב: Limited Edition, בזמן שהיא תוהה לעצמה מאין כל התיירים האלו באו. היא מרימה את דלי הפלסטיק שלה גבוה יותר. אנשים נעשים נדיבים בתקופה הזו בשנה, היא חייבת להתבלט. עטיפות המסטיק הוחלפו בממתקים מטבעות זרים נוספים. היא אפילו קיבלה זוג גרבי פליז אדומות.

שוב, בדרכה חזרה הביתה, היא עוצרת בכל חנות פרחים. הפעם רק שלוש מהן פתוחות. פרחים לא מעריצים גדולים של שלג, מסתבר. גם היא לא. ושוב, המוכר בחנות הפרחים החמישית זורק לעברה מטבע. היום הוא לובש סגול. כמעט ללא קול, היא מודה לו וממשיכה לביתה. היא מניחה עיתון מאתמול בכניסה ומייבשת את נעלי העבודה הלבנות שלה. היא ראתה מספיק עקבות ליום אחד. הרצפה מכוסה בשכבת אבק, כזו שכבר נראית לעין. לא היה לה זמן לנקות. במקום, היא מתחילה למיין מטבעות. מימינה, היא מניחה את כל המטבעות המקומיים, ומשמאלה, היא מניחה מטבעות שלא ראתה מעולם. כאלו עם חותמת של אריה או אחרים עם חותמות של יצורים משונים. היא מדמיינת את עצמה מבקרת במקומות הרחוקים, משתמשת במטבעות כדי לקנות עתיקות ותבלינים. היא תלבש שמלה פרחונית ארוכה ונעליים חדשות. כמו של התיירת ההיא שראתה בקיץ האחרון. היא לבשה סנדלים בצבע חום-זהבהב. היא לא הפסיקה לבהות בהן מהפתח הקטן שבין דלת השירותים לרצפה. היא יכולה לראות את עצמה הולכת בחול המדברי בסנדלים הללו, עם שק מלא במטבעות, גמל בצבע חום-זהבהב וסחלבים אמיתיים.

העיניים שלה נעשות רטובות רק מהמחשבה. היא מסיימת לספור, בקרוב יהיה לה מספיק. רק עוד שני ימי עבודה עד שהיא תוכל לקנות סחלבים אמיתיים לחג המולד. את הזר הראשון היא תשים בשירותים הציבוריים ואת השני תיקח לעצמה. היא לא יכולה להירדם מרוב התרגשות, אז היא מתחילה לנקות את הרצפה. בתוך זמן קצר, המקום מנצנץ. הוא מריח כמו פריחת הדובדבן- או לפחות זה מה שרשום על האריזה. הלילה היא לא הולכת לישון. במקום, היא יושבת על אדן החלון ומביטה בקישוטי החג, שכעת משתקפים על ערימות שלג בצדי הכביש. כשהבוקר מגיע, היא משתחלת אל תוך גרבי הפליז האדומות והחדשות, נועלת את נעלי העבודה הלבנות שלה וממהרת החוצה. מבלי לשכוח את דלי הפלסטיק שלה, כמובן. הפעם, רק שתי חנויות פרחים פתוחות. היא עדיין יכולה להריח את ניחוחם המרומז של הפרחים. היא הולכת במורד הרחוב וצופה בחבורת בנות. הן משחקות קלאס לא קלאסי, בלי גירים כלל. הן קופצות בין ריבועים שחרטו במקל על השלג שנערם בלילה.

שוב, עקיבות בוציות, ושוב, היא צריכה לנקות. היא מפלסת את דרכה פנימה בין התיירים הרבים, מחפשת בלהט אחר הסבון החדש. היא לא רוצה שסחלבי הפלסטיק שלה יספגו את הריח הנורא. מגיע להם לא פחות מהטוב ביותר. אך כבר דרך הדלת, היא שוב מריחה את הריח המזויף של הפרחים שלא קיימים. היא נכנסת למחסן מלא בקופסאות המכילות את אותו סבון ידיים מבחיל. איך ייתכן שהיא היחידה שאכפת לה? בזמן שהיא משכנעת את עצמה שהיא יכולה לחיות עם הריח המחניק של עקיבות הנעליים הבוציות, היא יודעת שהיא לא לעולם לא תוכל לסבון את הריח הכימי של סבון הידיים. היא תוהה לעצמה מה סחלבי הפלסטיק שלה היו מעדיפים.

היא עומדת בכניסה, איפה שהיא עדיין יכולה לראות את הסחלבים הוורודים והלבנים שלה, נחים להם באגרטל, על השיש האפור והמבריק. היא כבר הכינה שקית שבה תוכל לשים את סחלבי הפלסטיק שלה, ברגע שתחליף אותם בסחלבים אמיתיים. אז שוב, היא מרימה את דלי הפלסטיק שלה גבוה-גבוה, היא חייבת להתבלט. היא מביטה אל עבר צדו השני של הרחוב ורואה אנשים נכנסים ויוצאים מחנויות, הידיים שלה מתקשות לסחוב את השקיות הרבות. היא מביטה בחזרה אל תוך דלי הפלסטיק שלה, עדיין לא מספיק בשביל סחלבים אמיתיים. אבל יש לה גם את מחר.

בדרכה חזרה הביתה, רק חנות פרחים אחת פתוחה, זו שבפתח הבניין שלה. המוכר זורק לעברה מטבע ומאחל לה חג שמח. היום הוא לובש אדום. היא ממלמלת, מאחלת לו בחזרה. היא מייבשת את נעלי העבודה הלבנות שלה ושופכת את כל תכולת הדלי אל הרצפה. רק עוד קצת. הלילה היא חייבת לישון, מחר זה היום הגדול.

ערב חג המולד. במהרה, היא רצה לעבודה, מבלי לשכוח את דלי הפלסטיק שלה, כמובן. סנאי עוקב אחריה והיא משתדלת שלהתעלם ממנו. למה שסנאי יעקוב אחריה מלכתחילה? כעבור שני רחובות היא מביטה לאחור ונדהמת לגלות כי הסנאי עוד מאחוריה. היא שולפת מכיס המעיל שלה אריזת צימוקים מצופי שוקולד שקיבלה אתמול, ומשליכה אותה לעברו. היא לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא גרמה למישהו לשמוח ככה. השירותים הציבוריים עמוסים יותר מאי פעם. היא מניפה את דלי הפלסטיק שלה בביטחון, ומצרפת חיוך קטן משלה, חושפת שיניים עקומות. אנשים מחייכים אליה בחזרה ודלי הפלסטיק שלה מתמלא בקצב מסחרר. בסוף היום, היא רצה בחזרה הביתה למוכר הפרחים האהוב עליה, אך מגלה כי הוא סגור. שלט שתלוי על הדלת מאחל חג שמח ושנה טובה. הסחלבים האמיתיים נעולים בפנים. בחוסר תקווה, היא מנסה את מזלה בחנויות הפרחים האחרות, אך כולן סגורות.

דמעות רבות זולגות מעיניה, הופכות לקרחונים קטנים בדרכן מטה. הן מקררות את לחייה בזמן שהיא הולכת מחובקת עם דלי הפלסטיק שלה, אל עבר הסנטרל פארק. לצד המים הקפואים, היא שואלת את עצמה: האם הדגים עוד חיים שם למטה? האם הם צופים באנשים המחליקים על הקרח? היא מתיישבת על ספסל ומביטה אל תוך הדלי. היום היא קיבלה אינספור ממתקים. היא מחליטה לפתוח חטיף שוקולד ומשליכה את העטיפה שלו בחזרה אל הדלי. השמש שקעה, הרחובות דוממים אך האורות שלהם בוהקים מתמיד. היא נאנחת ולוקחת ביס קטן. לפתע, היא נזכרת כי שכחה לנעול את השירותים הציבוריים. תוך כדי הליכה מהירה, היא נתקלת בסנאי נוסף. היא מחייכת לעברו ופותחת אריזת צימוקים מצופי שוקולד חדשה. היא גורמת לו לעקוב אחריה בכך שהיא זורקת לעברו רק צימוק אחד בכל פעם, עד שהם מגיעים לבריינט פארק. זוהי הפעם הראשונה שהיא לא מגיעה לשם לבדה. כשהיא נועלת את הדלתות, היא רואה את סחלבי הפלסטיק הוורודים והלבנים שלה. היא לא יכולה לנעול אותם שם. מגיע להם טוב יותר מזה. היא מחייכת ולוקחת אותם איתה. עדיף סחלבים מפלסטיק מאשר בכלל לא.