סורגי ברזל

ומה אם אתן להכל להישבר פעם אחת ודי? מה אם אפסיק להקשיב להם ולהמשיך לשקוע בעולם שלי?…

אתה חייכת ודיברת כאילו אתה מבין כמה אני עצובה, כאילו אתה ממש שמעת את מה שאני שומעת כל יום.
"אולי לא, אבל תראי, יש עוד הרבה דברים אחרים בעולם. יש עוד הרבה דברים שאת רוצה, לא? כל פעם תחשבי שזה רק עוד 'מחנה' שאת צריכה לעבור. בסדר?" אבל לא, הכל לא בסדר. הכל יכל להיות בסדר אם לא הייתי פה או אם היו לי חיים אחרים, או כל דבר אחר.
אבל כרגע כלום לא בסדר.
אני משעינה את ראשי על משקוף החלון ומסתכלת אל החצר הרחוקה והחשוכה. "מה אתה רוצה שאומר לך?" אני שואלת את האוויר. "אתה רוצה שהגיד לך שאני מאושרת? שאני מבינה שיש דברים שאנחנו לא בוחרים, אבל לפעמים הם נועדו לנו כדי שנלמד מהם? שאני פשוט צריכה להתעלם מהכל ולהמשיך הלאה? אז מצטערת, אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה לומר לך שום דבר, בטח שלא משהו חיובי. אני רק יכולה להגיד שאם לא הייתי פחדנית כבר מזמן לא הייתי פה. " אני מרגישה קצת טיפשית כשאני מדברת ככה עם עצמי, אבל מה עוד נותר לי לעשות?
אני מסיימת לכתוב את המכתב שלי וחותמת אותו במעטפה. הם ממילא לא הולכים לשחרר אותי.
"למה את כלואה כאן? מילא אני, אבל את, מה יש לך לעשות כאן?" אני לעד אזכור את המשפט הזה, את השיחה הראשונה שלנו מאחורי הסורגים.
"הרגתי מישהו, מישהו שהיה מפחיד מספיק ואהוב מספיק כדי שאשב בכלא על הריגתו." אמרתי בפנים עקומות. "אבל את תשתחררי בסוף, לא?"
"לא אני, אני פה לתמיד." המבט שהיה לך באותו רגע, הו אילו רק הייתי יכולה לצלם אותו…
"אבל למה אתה כאן?"
"טוב, אני לא ממש כאן, אני דיי מת." הבטתי בך בבלבול. "כלומר, חלק קטן ממני עדיין חי. לא תמיד הייתי בכלא, אני פה רק כמה חודשים, לא סיפור."
"כמה חודשים?" שאלתי, סתם מתוך סקרנות.
"שבעה."
"הו."
אני זוכרת שבאותו יום הם באו לקחת אותך, אני לא יודעת לאן או מה קרה לך אחרי זה. מעולם לא ראיתי אותך שוב.

מה אם יום אחד כולנו נתפרק? האם מישהו ירכיב אותנו מחדש, או שאנחנו פשוט נישאר מפוזרים בחלל?
אני חוזרת לשכב במיטתי ומביטה בתקרה הצבועה בצבע שמי הלילה, באלפי הכוכבים שמולי.
הו, אילו לא הייתי נותנת להם לתפוס אותי כל זה לא היה קורה, אך זה קרה, והם גרמו לכך שזיכרונות הילדות שלי שבו וחזרו, כלאו אותי בסורגי הברזל שלהם.