סופי

"אני לא רוצה לישון" משפט אותו נהגה אחותי הקטנה לומר יום אחרי יום עם רדת הלילה.
"אני רוצה לשחק, לרוץ ולקפוץ כמו כל הילדים האחרים. אני יכולה אמא? אני יכולה??" היא הייתה שואלת ואמא הייתה מחייכת אליה ולא מגיבה. היא פשוט לא ידעה איך להגיב לה, הרי איך היא יכולה לסרב לילדה מתוקה כמו סופי? היא העדיפה לשתוק.

סופי הייתה בת 5 כשעברה תאונת דרכים בה איבדה את היכולת ללכת.
זה היה יום גשום וסואן ואבא הסיע את סופי אל הגן. בכבישי תל אביב הסואנים, עם הווישרים של הרכב פועלים ללא הפסק, והמכוניות שנוהגות במהירות מופרזת, אבא עשה תאונה, איזה נהג משוגע נתקע בו מאחור בעוצמתיות. אבא נהרג במקום וסופי נפגעה קשה, היא הפכה נכה בין רגע.
אני לא אשכח את היום ההוא, היום השחור ההוא בו איבדתי את אבא שלי ואחותי הקטנה והחמודה הפכה נכה.
אני ואמא מיהרנו להגיע לבית החולים עם שמע הבשורה, התחלנו לבכות, קיללנו את הנהג ההוא אבל בעיקר דאגנו שמא סופי לא תוכל ללכת, והסתבר לנו כי דאגותינו לא היו לשווא.

היא הייתה ילדה כל כך אנרגטית, תמיד רצה, מקפצת, אף פעם לא נשארת במקום אחד ועם שמע הבשורה המרה לא ידענו איך להסביר לה שהיא לא תוכל עוד לעמוד על רגליה וכי מעכשיו היא תהיה מוכרחה לשבת על הכיסא ולא לזוז.

"אמא אני יכולה ללכת לשחק בחוץ?"
"אמא בא לי לרקוד, אני יכולה?"
"אמא אני רוצה ללכת לים, אפשר?"
"אני יכולה? אני יכולה? אני יכולה???"
על השאלות כולן התשובה הייתה שלילית, אך לא ידענו איך לסרב לה. סופי ידעה שהיא אינה יכולה לעמוד על הרגליים אבל היא לא רצתה להבין את זה.

"סופי, מה קרה מתוקה?" שאלתי כשראיתי אותה יושבת בפינה עם דמעות בעיניה.
"נמאס לי לשבת כל היום, אני רוצה לשחק, אני רוצה לרוץ, אני לא רוצה לשבת פה בזמן שכולם עושים חיים בחוץ!" ענתה לי סופי ואני התחלתי לדמוע.
"טוב, הולכים" ניגבתי את הדמעות ואחזתי בידיות כיסא הגלגלים.
"אנחנו לא נרוץ, אנחנו ניסע ויהיה לנו כיף את תראי" אמרתי לה והתחלתי להניע את כיסא הגלגלים אל מחוץ לבית.
הלכתי איתה עד לפארק הקרוב. במהלך הדרך ראיתי אותה מסתכלת על האנשים העוברים ושבים ומבטה היה עצוב, היא רצתה כל כך להיות מסוגלת לנוע בעצמה, לא עלה בדעתה שיום אחד היא תיאלץ לבקש עזרה על מנת לנוע ממקום למקום.
כשהגענו לפארק התחלתי לרוץ עם כיסא הגלגלים בין ידיי, סופי התחילה לחייך ולצחוק ואני מתנשפת כולי מחייכת איתה. כל כך שמחתי לראות את סופי משנה את פניה העצובות לפנים מחייכות ושמחות. נשארנו בפארק זמן מה, רצנו, צחקנו, נחנו ולאחר מכן שבנו הביתה.
בדרכנו חזרה פניה של סופי לא היו עצובות, היא הייתה מאושרת, וכך גם אני.

סופי ואני אהבנו מאוד אחת את השנייה, הייתי דואגת לה, משחקת איתה ודואגת ככל יכולתי שהיא לא תרגיש שונה מהאחרים, אבל לפעמים למרות כל המאמצים היא הרגישה שונה.

"היא הייתה בת 5! לא הזיקה לאף אחד, למה זה מגיע לה??" חשבתי לעצמי עצבנית ודמעות הופיעו על עיניי ללא הפסק.
ואם זה לא מספיק בגיל 10 סופי חלתה בסרטן, הוא החמיר בקצב מהיר והיא לא שרדה אפילו חצי שנה. ביום בו היא נפטרה לא הצלחתי לעצור את הדמעות, אפילו לא לרגע קט.
לא הצלחתי להבין שהילדה האנרגטית שהיא הייתה, אותה הילדה שלא רצתה ללכת לישון עכשיו ישנה לנצח.

אחותי היקרה, אני לא בדיוק יודעת אם את רואה או שומעת אותי אבל אם כן אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך, אני רוצה שתדעי שאהבתי לטפל בך, אהבתי להיות שם בשבילך בכל רגע נתון ולעזור לך ככל יכולתי.
סופי, אני מתגעגעת אלייך.