סופי שלי

סופי תמיד הייתה מקבלת אותי כמו שאני,
גם כשהייתי קורא לה סופיה.
גם כשהייתי שיכור, גם כשבגדתי,
גם כשהייתי קורא לה בשמות גנאי ומבטיח לא לחזור,
סופי הייתה מקבלת אותי.
והיא הייתה עוטפת אותי בחום ואהבה,
מלטפת את ראשי תוך מלמול רך- "מה אני עושה איתך…"
ואני הייתי מגחך ומסכים שמגיע לה הרבה יותר.

סופי תמיד הייתה מקבלת אותי חזרה,
גם כשהייתי שובר לה את הלב,
גם כשהייתי נפרד ממנה בימיי חמישי
בשביל לבלות עם קרן, שי או איזו אמה.
כולן היו חושבות שהן מיוחדות, אבל בלב שלי,
היה מקום רק בשביל סופי.

ויום אחד, כשאני מריח מאלכוהול ובושם מתוק וזול
מאיזה זיון מהיר עם אלין או אלה, אני לא זוכר,
התקרבתי והיא לקחה צעד אחורה בעיניים מלאות דמעות,
ואמרה לי, אתה צודק, מגיע לי הרבה יותר.

והתחננתי, אוו כמה שאני התחננתי,
הבטחתי לשמור לה את כל ימיי השישי,
להתכרבל איתה במיטה ולהפסיק לשבור לה את הלב,
ניסיתי להסביר לה שבלעדיה מוטב לי למות, אבל היא רק עמדה שם,
בפיג'מה הוורודה החמודה שלה, המקושטת בפרחים לבנים והסתכלה בי.
ואני הבנתי כמה שהייתי אידיוט, שכל מה שהייתי צריך הוא סופי,
עם השיער הג'ינג'י החלק והמשגע שלה,
העיניים התכולות הגדולות והידיים העדינות כל כך.
כל מה שהייתי צריך זה את השדיים הרכים שלה,
את הלשון המתוקה שלה ואת הלב הרחב שלה,
שסלח לי הרבה יותר משהגיע לי.

אז לא נלחמתי, ידעתי שמגיע לסופי בחור שיאהב אותה,
שיחכה לבלות איתה את ימי השישי שלו, שיתכרבל איתה,
שיעדיף בשמים איכותיים.
אז שיחררתי אותה ומאז החור בלב שלי רק הולך וגדל,
ועם כל פעימה, הוא משפריץ הרבה יותר רגשות משהוא יכול להכיל.

עכשיו, הסיבה היחידה שיש טעם לחיי היא הידיעה,
שטוב לסופי שלי.