סוף

בחשיכה הוא יושב, על ספסל ישן בגינה הציבורית, רוב שעותיו מאוחרות הן, 
לבוש בחליפה שחורה ונקיה למשעי.
הפעם זה אדון גורדון, הוא כבר לא יחזיק מעמד הלילה, הגרורות הגיעו לכל פינה אפשרית בגופו וצריך להעביר אותו אל הצד השני.
ככה נראים ימיו, מרביתם מלאים באנשים מבוגרים שחייהם מגיעים לקיצם, מידי פעם באים אלו שזמנם הוקדם, 
התנגשות מכוניות, מחלה חשוכת מרפא או אנשים שחרצו את גורלם בעצמם.


בכל פגישה מחדש עולות אותן השאלות, מי אתה? 
מה קרה?
למה אתה כאן? 
בבקשה אולי תיתן לי עוד קצת זמן?
בבקשה?
ובכל פעם יושב הוא בסבלנות ומסביר, שזהו, כאן זה נגמר ושאי אפשר עוד קצת זמן
והגיע הזמן ללכת, שהוא רק ממלא את משימתו.


מעולם לא בחר את תפקידו, הוא יצירה של אין סוף, של זמן ומרחב.
ותמיד כששאלותיהם נענות, כשההבנה מחלחלת, 
עולה חיוך קטן של השלמה, של קבלה.


כשנכנס לביתו של מר גורדון באותו לילה, שום שאלות לא נשאלו, שום בקשות או תחנונים,
רק חיוך קטן של קבלה, של אנחת רווחה, 
שסוף סוף הגיע הזמן ללכת.