סוף הסרט

אני יושב כאן על הספסל הצבוע בצבע החום מתקלף כבר כמה שעות, מנסה לשכוח את היום הנורא הזה. החברה שלי עזבה אותי, פוטרתי מהעבודה ורבתי כמעט עם כל מי שפגשתי. עד כמה שזה נשמע מופרך זאת המציאות, החיים הדפוקים שלי. כשאני חושב על כל מה שקרה זה נראה לי כמו סיוט, אני מנסה בכל הכוח להתעורר אך לשווא. למה זה צריך ליהיות ככה? בסרטים תמיד הבטיחו לנו חיים מאושרים, עם סוף טוב, נכון לעכשיו אני לא בטוח שהסוף הטוב יגיע אי פעם, אולי הכל יסתיים לפני הסוף הטוב, אולי הסרט יקטע באמצע.
אני נותן לעצמי לשקוע במחשבות עד שמתחיל להחשיך. האנשים שבפארק מתחילים להתפזר כל אחד למקומו, אני מקנא בהם, יש להם מקום.
לא כדאי להשאר בחלק הזה של העיר בשעות החשיכה. אני מנסה לגרום לגופי לקום מהספסל אבל הוא לא מגיב. נו טוב, אני חושב לעצמי במרירות, מימילא אין לי מה להפסיד בחיים, ונשאר לשבת.
אחרוני האנשים נעלמו בהמשך שביל האבנים ואני נשאר לבדי. מידי פעם עוברים ליד הספסל שלי אנשים, אך הם נראים לחוצים לצאת מהפארק המלא בצללי העצים המאיימים ולא שמים לב לבחור הדכאוני המקובע על הספסל.
אני מתבונן בשקט על העוברים, מנסה לדמיין איך ניראה הסרט שלהם. אחד מחזיק מתנה גדולה עטופה בורוד ואדום, אולי ממהר ליום ההולדת של ביתו, אחרת לבושה שחור הולכת במהירות עם דמעות בעיניה, אולי מישהו קרוב אליה נפטר.
עכשיו יורד בשביל גבר שניראה בשנות העשרים לחייו. לא קשה לנחש את הסרט שלו, הוא הולך בזיגזג, מתנדנד במקום, מחזיק בקבוק זכוכית גדול שניראה כמו אלכוהול וממלמל לעצמו מילים לא מובנות, הוא שיכור. אני יודע בוודאות.

השיכור הולך לאט מהאחרים, הוא לא ממהר לשום מקום. הוא מאט ליד הספסל שלי ועוצר מולי. אני חושב אם לברוח או לא, הוא יכול ליהיות מסוכן. אז מה? אומר קול קטן בראשי ואני מביט בו בהיסוס.
הוא מנסה לדבר אלי, מילים לא מובנות ומשפטים קטועים. הסיטואציה מתחילה להפחיד אותי.
אני אוזר אומץ ופונה אליו, "סליחה? אני לא מבין מה אתה אומר, אתה צריך משהו?"
לאחר כמה שניות של שקט הוא שוב מנסה להסביר את עצמו. "א…אנ… אתה…" זה נשמע כאילו הוא נאבק עם עצמו, "א..אתה…"
"מה אני?" אני שואל בחשש.
"אתה גנבת לי את הנעליים!" הוא צועק בביטחון.
כאן אני רועד בלי שליטה, נכון שידעתי שדבר כזה יכול לקרות ובכל זאת נשארתי, אבל עכשיו אני חושב שעשיתי טעות גדולה. אולי אפשר לתקן? לא! אני מסלק את המחשבות המציקות מראשי. ומחליט לדבר בהיגיון עם השיכור. "אדוני, לא יכול ליהיות שגנבתי לך את הנעליים, אני רק עכשיו פגשתי אותך! וחוץ מזה יש לך נעליים, רק תסתכל למטה…"
הוא מביט על נעליו ומבטו הופך מבולבל.
"רואה" אני אומר עדיין חושש.
הוא מרים את ראשו ובוהה בי. לאחר זמן קצר הוא צועק בטירוף "אתה גנבת לי את הנעליים! גנב!! תחזיר לי אותן!"
אני לא יודע מה לעשות, אולי אני אברח מהצד… לא הוא יתפוס אותי זה מעבר צר. אולי מהשיחים שמאחורי… לא, גם זה חסר סיכוי. אני לכוד.
הוא מתקרב אליי ומניף את בקבוק האלכוהול שלו באוויר. עוברות לי כל כך הרבה מחשבות, דברים שהייתי צריך לעשות, לומר. ובשניה אחת הכל נגמר, הוא מנפץ את הבקבוק על ראשי ואני נופל אל שביל האבנים.
קולות של משטרה, אמבולנס והוראות בקול נמוך וחזק מתערבלים בראשי. הכל מריח מאלכוהול ודם, אני שואף את הריח חזק לראותי, כל נשימה כואבת.
אני יודע שזה הסוף, אף אחד לא יכול להציל אותי. הסרט שלי נקטע באמצע. לסוף הטוב לא הייתה הזדמנות להגיע.