סוף הדרך

אני מנסה לנשום, אבל זה כל-כך קשה להכניס אוויר לריאות שלי שאני כמעט מוכנה להישבע שאני טובעת. לרגע אני נותת לעצמי להאמין בזה, להאמין שאני פשוט טובעת ושתכף יגיע המציל ושהכל יהיה בסדר, הבעיה היחידה היא שבעולם האמיתי אני תקועה בתוך מכונית הפוכה.
אני נשבעת שאני כמעט יכולה להרגיש את חגורת הבטיחות לוחצת על צלעותיי, רק כמעט בגלל שאני כבר לא מרגישה דבר. בהתחלה הכאב היה כמעט בלתי נסבל, אך ככל שנאלצתי לחכות יותר, כך הכאב המשיך להיעלם.
אני לא מטומטמת, ידעתי שזה לא דבר טוב, בגלל זה סיפרתי את זה לפרמדיק ברגע שהוא ניגש אליי ולמרות שהוא ניסה להישאר רגוע, יכולתי לראות את הדאגה בעיניו. חייכתי אליו והעמדתי פנים שאני מאמינה לו, אבל ברגע שהוא הפנה את גבו אליי בשביל ללכת לדבר עם מכבאי האש על הדרך הטובה ביותר להוציא אותי משם, קיללתי את חיי, או לפחות ניסיתי, יש משהו בדרך בה ראשי השתפשף בכביש שדיכא את הרצון שלי לעשות דבר.
יכולתי לשמוע כיצד הקולות של הכבאים והפרמדיקים הופכים ללא יותר מאשר רעש רקע, וממש התחלתי להילחץ בגלל שאני חושבת שזה סימן לכך שאני מאבדת הכרה ואם אני זוכרת משהו משיעורי העזרה הראשונה ההם, זה שזה סימן ממש רע.
"את יודעת, את הקדמת." קול משמאלי אומר ואני מסובבת את ראשי במחשבה שזה שוב הפארמדיק, אבל מהר מאוד אני מבינה שהבחור לצידי הוא לא מישהו שפגשתי לפני כן, ולמרות שאני כנראה לא אודה בכך, מוחי צעק לי שיש סיבה טוב שלא נפגשנו. משהו בו היה עצוב מידי בשביל העולם הזה. אני לא יודעת אם זה היה חיוכו השבור או עיניו האדומות מעט, אולי אלו היו כתפיו השכוכות, אבל משהו בו פשוט גרם לליבי לחוש אהדה כלפיו.
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת לאחר שנייה, מנסה לא ללכת לאיבוד בעיניים הכהות שלו. ידעתי שברגע שאני אאבד את האחיזה שלי בהווה, אני טובה כמו מתה, כנראה אפילו פחות.
"הקדמת לפגישה שלנו," הוא אומר והחיוך שלו נהיה מעט מזמין יותר. "את מבינה, היו לך עוד חמישים או שישים שנים, אבל אז האידיוט במכונית השנייה החליט לנהג שיכור ולהתעלם מתמרור העצור." הוא נאנח ומביט לשנייה בשוטרים בצורה שגורמת לי לחשוד בנוחכותו לצידי. הוא לא לבש ממדים של שוטר או כבאי או אפילו של פרמדיק, ובכל זאת נראה שנוכחתו לצידי לא מפריע לאיש מבעילי התפקידים למרות שזאת הייתה זירת פשע פעילה.
"את יודעת מה מפריע לי?" אני רוצה לנענע בראשי לשלילה, אך ראשי עדיין לחוץ לכביש. "העובדה שהוא יצא מזה בלי שריטה, אבל את-" הוא פשוט עוצר באמצע משפט ומסיט את עיניו מעיניי. שנינו ידענו מה הוא השמיט מהמשפט הזה, ולרגע נראה שאנחנו פשוט טובעים בשקט שלנו. אני יכולה להרגיש בדם מטפטף במעלה אוזני ואני רוצה להתחלחל, ולבכות ופשוט לשקוע בפאניקה, אבל הוא פשוט מנגב את הדם ומחייך אליי שוב את החיוך העצוב ההוא שלו.
אני לא יכולה שלא לתהות מי הוא שוב, לא שזה משנה לי עכשיו, ככל האכפת לי, הוא יכול להיות המוות, כל עוד הוא מבטיח להישאר איתי עד הסוף לא אכפת לי בכלל, אני פשוט לא רוצה למות לבד.
"אלו הם החיים," אני אומרת בסופו דבר, קולי שקט, אבל אני יודעת שהוא צריך את זה. "זה לא חשוב מה עשית בהם או איך חיית אותם, מה שמשנה הכל בסוף אלו הם הטעויות." אני רוצה לצחוק בשביל להרגיע אותו, להראות שאני לא מודאגת יותר מידי מכל המצב, אבל אני מפחדת שאם אעשה תנועות חדות מידי אני רק ארע את המצב שלי, לא שנראה לי שזה משנה, הרי אין לי באמת סיכוי לצאת מפה בחיים. אני חייבת להודות שזה נחמד שהוא נמצא לצידי, יש משהו מרגיע בנוכחות שלו, דבר שכמעט גורם לי להרגיש שלמה עם עצמי.
"אז מה את אומרת, מוכנה להסתקל מכאן?" הוא שואל ולרגע אחד אני פשוט בוהה בו. הוא יושב על הכביש, ידו מושטת קלות לעברי ואני לא יכולה שלא לחשוב עד כמה הזוי כל המצב הזה. אני לא יכולה לאבד תקווה, אני צריכה להפסיק לחשוב כאילו אני מתה, אני יכולה לראות את הפראמדיק מתחיל ללכת לעברי ואני צריכה להאמין שיש לי סיכוי. אני כמעט עומדת לסרב לו, לומר שיש לי יותר מידי לאבד, אבל ברגע שאני מביטה בכמות הדם סביבי, אני מבינה שאני צריכה להפסיק לשקר לעצמי, אז אני פשוט לוקחת את ידו ועוזבת עם המוות ללא חרטות.