סוף דצמבר

המחשבה הייתה אטית כשהוא ישב בגן מול השעון הגדול שהתנשא מהרחוב הסמוך. השעה הייתה כזאת, וגם השעון הגדול אמר את זה. הוא טמן את ידיו עמוק בכיסים, והידק את הצעיף סביב צווארו. העיר הייתה מכוסה שלג רך, כמעט נוזלי, והוא טפטף מצמרות העצים וממרומי המגדל הגדול עליו נישא השעון. שעון היד שלו והשעון הגדול בראש המגדל אמרו את אותה השעה, וזה נמשך ככה כבר שנים. הזמן היה תפור עליו כמו חליפה בדיוק של חלקיק שנייה. הוא הרגיש שהוא נחנק. הוא שמע את נהמות האוטובוסים לא רחוק מהרחוב הסמוך, ליד השעון. אוטובוס כבד מעלה עשן לבן מלוכלך הוריד והעלה נוסעים, הוא הצמיד את פניו לכפותיו כמנסה להביט דרך זכוכית ממקום מואר למקום חשוך. הקולות נדמו. כאילו זולגות לאט-לאט מהרחובות ונמסות לתוך האספלט. הסביבה שינתה אט את פניה, וכמו התחדשה. תחילה בנקודות קטנות מאוד כגודל צלחות, ואז התפשטה כמו כתמים, על פני הבתים, העצים, הגן, האספלט, השמיים. אור גדול של אביב מילא את נחיריו וחושיו, והשעון צלצל פעם אחת. השעה הייתה אחת בצהריים, וזו לו, לאיש, פעם ראשונה בחייו שהוא שומע את השעון, שהפסיק לצלצל לפני עשרות שנים. הוא שמע כרכרה עם סוסים, ואפילו את קול הסייס מהסה את סוסיו. ילדים התרוצצו מ-כל עבר, לבושים תלבושת שלושה רבעים, זורקים אבנים לריבועים מצוירים בגיר על האספלט השחור, וקופצים מריבוע לריבוע. היו כאלה ששיחקו בגולות, והיו שרכבו על אופניים קטנים עם גלגל עזר. האיש הביט סביבו בהשתאות, לבו הלם בחזהו. הוא ידע שאם יביט בשעון שעל מפרק ידו, לא יראה את השעה אחת, אלא שעה אחרת. הוא ציפה לזה ארבעים שנה, ועתה לא היה יכול להוציא את היד מכיסו ולהביט בשעון, לא היה לו העוז לכך. זה היה מופלא מדי מכדי להאמין.