סוסים חומים פצועים

הכל התחיל בשבת, פתאום היא התחילה שוב התעוררה לחיים, עולה ויורדת כמו דפיקות הלב . כבר מזמן לא שמענו אותה, את האזעקה. בהחלט היה תקופה של שקט.
סתם ככה באמצע הארוחה, "צבע אדום, צבע אדום" , יורדים בריצה למקלט. ומחכים ומחכים.
אפשר להשתגע פה בין קירות האבן המתקלפים. את כתובות הגרפיטי והחתימות על הקירות אני כבר מכיר בעל פה. גיא אחי הגדול אמר שאולי הוא יבוא עם חברים שלו והם יתקינו טלוויזיה עם כבלים, כדי שלא יהיה משעמם במקלט.
שוב יוצאים החוצה לנשום אויר, לוקחים סיבוב, ויאללה לרוץ למקלט.
אמא לא הסכימה לי ללכת היום לבית ספר, מסוכן. חבל דווקא רציתי, יואב אמר שנעשה טורניר כדורסל. שמעתי את אבא מדבר עם אמא, הוא אמר שמזל שאין נפגעים בכלל ושזה נס. ושגם התל אביבים חיים בבועה והמרכז לא מבין מה עובר עלינו, את החיים שלנו. אבל אני רק ילד, אני לא יודע.
ביום שני בצהרים דוד יעקב הגיע עם אשתו והילדים לבקר. אני אוהב את דוד יעקב עם המבטא המתגלגל שלו והרייש. יש לו גם ילדים נחמדים, רק חבל שהם מדברים אנגלית. אחרי שהם שתו קפה או שוקו ואכלו עוגה. הוא הוציא חבלה עטופה יפה.
"זה לאורי, האחיין הכי הכי חמוד שלי!" הכריז בחיוך.
לא פתחתי, כי אמא אומרת שזה לא מנומס, אבל מיד שהם הלכו קרעתי את העטיפה הכחולה והוצאתי מהקופסא השקופה בובה של סוס. לא קטנה ולא גדולה. סוס יפה, בצבע חום בהיר עם עיניים טובות. אפילו היה לו קפיץ מאחור, שאם מסובבים הוא יכול טיפה לרוץ. קראתי לו חומי.
בכל אותם הימים בין קירות הטיח וקולות הרעם של הפגזים, לא היה לי חבר יותר טוב ממנו, חומי, הייתי רץ אתו , מדהיר אותו על הרים דמיוניים, מאכיל אותו, ומתכסה איתו לפעמים במיטה ולפעמים בשק"ש כדי שלא יהיה לו קר.
זה קרה באותו לילה, האזעקה שוב נשמעה, רצתי יחף למקלט ורק שנכנסתי פנימה נזכרתי, חומי!
שכחתי אותו למעלה על המיטה, ומאוד מסוכן שם עכשיו. רציתי לעלות, להביא אותו שלא יקרה לו כלום. אבל אבא החזיק אותי חזק, ולא הרשה. ופתאום בום חזק, הכל מסביב מזדעזע ונשבר.
והבית חרב וקצת נשרף, כל החדרים בצד הימיני של הבית נהרסו כמעט לגמרי. חזרתי לשם, להריסות ביתי האהוב וחיפשתי את חומי, אבל מצאתי רק רגל אחת שלו, ועין יפה יפה.
ואמרו ברדיו ששוב במזל אין נפגעים. ואני ידעתי שיש נפגע, חומי שלי.
ושאולי יש עוד הרבה סוסים חומים פצועים של ילדים קטנים.