סולם אינסופי

את מתחילה לטפס על הסולם,
בהתחלה זה קל,
אחרי כמה זמן זה נהיה קשה יותר,
את עולה,
ועולה,
ועולה,
ונהיה לך קשה יותר,
ואת חושבת על לרדת מהסולם,
אבל מחליטה לא לוותר.
את ממשיכה לעלות,
ולעלות,
ולעלות.
ככל שאת עולה נהיה לך יותר קשה,
את שוב רוצה לוותר,
את מביטה למטה ורואה לאן הגעת ומחליטה להמשיך,
את ממשיכה לעלות,
ולעלות,
ואז הידיים שלך מתחילות להיקשר בחבל,
את ממשיכה לעלות למרות הידיים הקשורות,
את עולה,
ועולה,
ועולה,
ועולה,
הידיים שלך כבר קשורות,
קשורות בחבל שאי אפשר לשחרר אותו,
רק אם תיפלי הוא ישתחרר,
את רוצה לעזוב יד אחת מהסולם כי היא כבר כואבת,
אבל את יודעת שאם תעזבי אותה גם היד השנייה תעזוב ואת תיפלי,
ואחרי כברת הדרך שעברת את לא מוכנה ליפול.
אז את ממשיכה לעלות,
למרות הקשיים,
למרות הכאב בידיים,
למרות שאין לך כח.
את עולה,
ועולה,
ועולה,
ועולה,
ועולה.
את מרגישה שאת לא יכולה יותר,
לא רוצה יותר,
לא מוכנה יותר.
את מביטה למטה ורואה שהדרך למטה מאד ארוכה,
ואת יודעת שיקח לך זמן לחזור את הכל חזרה לאיפה שאת עכשיו,
אז את ממשיכה.
את עולה,
ועולה,
ועולה,
ועולה,
ועולה,
ועולה,
ועולה.
את מרגישה שאת כבר על קצה גבול היכולת,
שאת עומדת להישבר,
ואת לא מוכנה להישבר,
את לא רוצה להישבר,
אבל זה קורה.
את נשברת,
את עוזבת יד אחת ובכך גם היד השנייה עוזבת,
את נופלת,
את מרגישה שכבר פחות קשה לך,
ואת מרגישה את החבל לאט לאט משתחרר מידייך,
את מרגישה כבר יותר טוב,
יותר משוחררת.
את נופלת למטה,
חזרה להתחלה,
יודעת שתאזרי כוחות ותעלי שוב,
אולי הפעם קצת יותר…
אולי אפילו עד הסוף האינסופי של הסולם הזה.