סוכריית-תות ורודה

היא פותחת את העטיפה ברעש, מיומנת כבר במעשה, וזורקת את העטיפה הוורודה הזועקת על הרצפה, דואגת לכך שהעטיפה תנחת במרכז שלולית הדם שמולה, ליד שתי העטיפות מהביקורים הקודמים שלה.
"אז, שנתחיל?" היא שואלת ומעפעפת בריסייה הארוכים, מגלגלת קווצת שיער סביב האצבע המורה שלה, ואז מחזירה את הקווצה לצד פניה, נותנת לשיערות הבלונדיניות למסגר את פניה הבובתיות.
"כלבה," יורק האיש שמולה, בקושי מחרחר, אבל עדיין מצליח לזרוק קללות לזאת שנמצאת מולו.
"נע," היא מושכת בכתפייה, מתחילה למצוץ את הסוכרייה אותה פתחה ממקודם, "האקס שלי אמר לי שאני יותר בסגנון של חתלתולה. הוא אהב כשייללתי בשבילו. מיאו," היא צוחקת, ואז בועטת בגבר עם נעל העקב החדה שלה, מפילה אותו, תרתי משמע, לקרשים.
שחור השיער נאנק, מתאמץ כדי להתיישב על ברכיו, ואז מסנן, בקושי רב, "אני לא מב… מבין את הקטע של-" הוא משתעל, "שלך. את עושה את כל ז… זה בשבי… בשבילו?"
"הו, לא, לאב." היא צוחקת, "אני עושה את זה בשביל עצמי."
היא ממשיכה למצוץ את הסוכרייה כשמבט תמים על פניה, מתקרבת עוד יותר לגבר, דוחפת אותו לישיבה על הקיר עם ציפורנייה הארוכות, שצבועות גם הן בצבע ורוד בוהק, ואז מתיישבת עליו בעצמה, נאבקת בתנועות-הנגד שלו.
היא תופסת את שיערותיו ומושכת את ראשו לאחור, מפנה את מבטו לתקרה, ואז מוציאה את הסכין מהשמלה המופקרת שלה, מצמידה אותו ללחיו. באיטיות, היא פוצעת את העור המבריק שלו ומעבירה את להב הסכין במורד צווארו, לא מפספסת את אגלי הזיעה.
היא צוחקת ומרחיקה את הסוכרייה על מקל מפיה, מרחיקה גם את הסכין, ובחושניות איטית, היא מוציאה את לשונה משפתי הדובדבן המלאות שלה ומלקקת את טיפות הזיעה הגדולות.
כשהיא דואגת לכך שמבטו יופנה אלייה, היא מצמידה נשיקה לפיו של הגבר שחור-השיער, מכריחה אותו לפתוח את פיו ונותנת לו לטעום את המליחות מטיפות הזיעה שלו ואת הטעם המתוק של סוכריית-התות שלה. שינייה נסגרות על שפתו התחתונה ונושכות, וכשטעם מתכתי של דם משתלט על בלוטות הטעם שלהם, היא מתחילה לצחוק, נעמדת באיטיות, ואז יוצאת מהחדר, כשהיא זורקת לחדר בקול מתוק, "פשוט לפעמים משעמם לי."