סוחר הבשר

האוויר היה חם כמו בתוך תנור. זיעה החליקה על פני וטפטפה תחת בית השחי שלי. התחתונים נדבקו לי לביצים כמו עלוקה צמאת דם.
"הוא לא נראה 12 קילו" אמרתי, והרמתי את הטלה הרך מרגליו האחוריות. טיפה מלוחה נפלה לי אל תוך העין, והטלה לא הפסיק לצרוח. העש והבאלגן של הדיר טמטם לי את השכל.- אפשר להשתגע מהבכי של כל האימהות האלה כשלוקחים להם את הטלאים. "זה לא "הוא"!,- יש לו שם, קוראים לו חומי! ואל תחזיק אותו ככה,- זה כואב לו!" צעקה הילדה של החקלאי, שעמדה במרחק כמה מטרים מאתנו, ונעצה בי ובאביה מבט סולד ומאשים.
ניסיתי לחשוב על משהו להגיד לה כתגובה, כדאי להרגיע ולפייס אותה, אבל החקלאי הקדים אותי, וצעק עליה שתלך הביתה ותפסיק להפריע.
הילדים האלה, שלפעמים עומדים ומסתכלים עלי כשאני מתמקח ומעמיס את הסחורה שלי, הם החלק הקשה ביותר בעבודה הזאת.- יש להם את אותו המבט בעיניים כמו לטלאים.
"ניצן לכי הביתה!" צעק שוב החקלאי. גם לו היה חם, וגם לו, כמו לילדה הקטנה, לא היה נעים לראות אותי מחזיק ככה את הטלה. לי זה לא מזיז.- אני כבר התרגלתי לבכי ולפרפורים של הקורבנות שלי, ולקריאות הבלתי פוסקות של האימהות שלהם,- שעומדות על השערים ובוהות בי בעיניי בהמה גדולות… באמת נעשתי אדיש. אבל איך אפשר שלא להיעשות אדיש? הרי בלי השריון שלי, הייתי מתפרק. ואם אני אתפרק, איך אני אשרוד? ומי יאכיל את הילדים שלי?,- שעיניהם כו דומות לעיניי הטלאים…
לא הייתה רוח בכלל.- האוויר עמד דום, והיה צריך ממש להתאמץ כדאי לבלוע אותו. התחתונים הספוגים מזיעה, נכנסו לי כל כך עמוד לתחת, עד שלא היה מנוס מלבצע פעולת חילוץ אסטרטגית. שלחתי יד אחת אחורה בתקווה שהחקלאי לא ישים לב, אבל לא הצלחתי לתפוס את הבוקסר המחורבנים האלה דרך הבד המתוח הנוקשה של הג'ינס.
השערות המגעילות האלה שבתוך החריץ הסתבכו לי, ויצרו קשר מכאיב.- כמו צביטה חזקה ופתאומית כמה סנטימטרים מהרקטום. איבדתי ריכוז לשנייה אחת, וזה הספיק בדיוק בשביל שהטלה החום הקטן הזה יחליק לי מהיד וינפול ישר למעטה.

אוי, אלוהים אדירים. אם הוא רק לא היה מפרפר, אילו רק קול השבר לא היה מהדהד כל כך חזק באוויר היבש הנוראי הזה, אולי הילדה לא הייתה בורחת הביתה בצרחות איומות של בכי.
אבל קול השבר הדהד בחוזקה, והטלא פרפר, ודם השפריץ בכל מקום כמו מזרקה קטנה ומתועבת, והילדה רצה הביתה עם צלקת טרייה על הנפש הצעירה שלה. יופי באמת,- ואפילו לא הצלחתי להוציא את התחתונים מהתחת…
הסתכלתי על החקלאי, והוא הסתכל עלי, ואז הסתכלנו שתינו על הטלא, ולא אמרנו כלום עד שהוא הפסיק לזוז… הראש שלו היה מסובב אחורה כמו צעצוע שבור, ושלולית הדם הסמיך שהוא פיזר כבר החלה להתאדות תחת חומה של השמש המרושעת.
"אתה רוצה לשקול אותו?" שאל החקלאי.
"מה?" שאלתי אני, והפניתי את מבטי מהפגר.
פניו של החקלאי הסגירו את מצבו. הוא, לא היה לו שריון עבה מספיק. יכולתי לראות לו בעיניים שהוא מתפרק שם בפנים. כמעט בוכה אפילו.
"לשקול אותו,- לראות שהוא שוקל 12 קילו" אמר בקול רועד החקלאי שגידל והניק את הטלא הקטן החום הזה מיום היוולדו, וקולו נצרד מעט בניסיון להסתיר את הבכי שבער בו.
"אה, לא, זה בסדר. אני יקח אותו ככה" אמרתי אני.

כשסיימנו, החקלאי הביא קופסא עם קש והניח את הפגר בתוכה. הסתכלתי וניסיתי להבין בשביל מה זה "בשביל ששאר הטלאים לא ירמסו לך אותו" הוא תירץ. אבל זה לא הסביר את הקש.
שילמתי לו, וכשהוא ספר את הכסף, הטלא החום הקטן הזה עם המפרקת השבורה הסתכל עלי. אז הרמתי אותו, ושמתי אותו בארגז המטופש הזה. הדם הדביק טפטף לי לתוך השרוול של החולצה והתערבב לי עם הזיעה של הבית שחי. כל מה שרציתי היה להתקלח.- רציתי רק מים קרים, שישטפו ממני את כל החרא הזה. "ברגע שאני יגיע הביתה" כך גמלתי בנפשי.- אני יכנס למקלחת, אפתח את הברז, ואשאר שם מציידי גם עד שהכנרת תתייבש.
מהרגע שקיבלתי את ההחלטה הרת הגורל הזאת, כל שניה נוספת בחום המטמטם הזה הפכה לסיוט בלתי נסבל.

איזה רבע שעה אחרי שיצאתי מהחווה, המשאית שלי נכבתה.- סתם ככה.
ניסיתי להניע שוב ושוב אבל שום דבר לא עזר. יצאתי החוצה, והתיישבתי על סלע. הוצאתי את הפאלפון בשביל להזמין גרר, ונחשו מה?- כמובן, איך לא.- הבטרייה מתה, ואין לי מטען.- מכאן והלך רק אני, השמש הקופחת, ו62 גושי בשר בוכים וצורחים, דחוסים בכלובי ברזל לוהטים.
הרעש שהם עשו שיגע לי את השכל, ולא הצלחתי לחשוב. ניגשתי אל הארגז הזה עם הקש, והוצאתי את הטלא עם המפרקת השבורה. הוא היה היחיד שלא בכה.
החזקתי אותו מהרגלים האחוריות, והראש שלו התנדנד למעטה כמו יויו על חוט. הדם שלו נכנס לי מתחת לציפורניים.

ככה עמדתי ליד המשאית, עצבני, וניסיתי לחשוב על פיטרון ואז, פתאום, לפני שהבנתי בכלל מה אני עושה, הנפתי את הזרוע שלי גבוהה באוויר, וזרקתי את הקטנצ'יק האומלל הזה הרחק קדימה.
הוא עף כמו בומרנג מקולקל, והראש שלו נתלש באמצע הדרך מעוצמת הכח הצנטריפוגלי. ברגע שרגליו הקטנות עזבו את ידי המיוזעות, צעקה חלודה נוראית קמה ועלתה מראותי.
זה טיפס לי בגרון ונפלט דרך הלוע. התחושה הייתה כמו אלפי סכיניי גילוח שטסים לי בוואט אחת במעלה הביפנוכו של הצוואר. הרגשתי שהוושט שלי נשרפת, שאני כולי נשרף.- הדם עלה לי לפנים וכמעט ביקע לי את העור, השרירים שלי בצוואר נתפסו, ונגמר לי האוויר בריאות. אבל לא היה אכפת לי. עמדתי שם זמן שנראה לי כמו נצח, וצרחתי.- בהתחלה כמו אריה זועם, ואחר כך כמו ילד בן 3. צרחתי יותר חזק מהטלאים. לא שמעתי שום דבר מלבד את עצמי.

אחרי זה השתעלתי, ובקושי הצלחתי לנשום. נשכבתי על האדמה, ונאבקתי לבלוע את המרק הרותח הזה, שבאותו היום שימש כחמצן. כל הגוף שלי רעד, והעור שלי כבר לא הבדיל בין הדם הדמעות והזיעה.- כולם הרי נוזלים דביקים וחמים, שהתקשו והתייבשו ועטפו אותי כמו קרום.
מים. כל מה שרציתי היה רק מי קרים. אבל לא הייתה לי אפילו טיפה מזדיינת אחת.

ואז מה עשיתי אתם שואלים?… נו, מה כבר יכולתי לעשות?- קמתי, והתחלתי ללכת. הגרון שלי שרף והראש שלי כאב, וכל הגוף שלי היה כבד ועייף.
לקח לי איזה שלוש שעות להגיע לכביש, ועמדתי בטח עוד איזה שעה על האספלט הרותח עד שאיזה בחור צעיר נחמד עצר לי, והתעקש להסיע אותי למוסך.
היה אומנם כבר חושך כשהגעתי חזרה עם הגרר, אבל השעות החמות שבהן המשאית הייתה נטושה באמצע הדרך עשו את שלהן.- כל הטלאים, ללא יוצא מן הכלל, היו מוטלים מתים בכלובי הברזל שלהם.
אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם שלא היה לי כח להרבה יותר מאשר להוריד את הפגרים ולנסוע הביתה. אבל הנהג של הגרר היה מזועזע מהמראה שנגלה לעיניו. הוא אמר שזה מזכיר לו תמונות ממלחמת העולם השנייה, ולמען האמת אני לא יכול להגיד לגמרי בכנות שהוא לא הגזים.
אין לי מושג למה לכל הרוחות היה לו את חפירה ברכב, אבל היה לו. ובגלל שלא היה לי כח יותר להתווכח, מצאתי את עצמי בסוף היום הנורא הזה, מיובש, מותש ומטונף,- חופר עשרות בורות אל תוך הלילה.
אלה לא היו בורות גדולים.- כל אחד מהם בערך בגודל של תינוק. אבל האדמה הייתה קשה מאוד, והשרירים שלי היו מרוטים. קברנו את כולם. אפילו את "חומי",- הטלא בלי הראש, שמצאתי כשהלכתי להשתין.

כשסיימנו, אור גדול של ירח מלא שרר על הארץ, והאוויר כבר היה נעים. ישבנו אני והאיש של הגרר, ושתינו את כל המים שהיו לו במשאית. הנוזל הקריר מילא אותי מבפנים, ולמרות שעוד הייתי כולי מרוח בדם ובזיעה ובעפר,- הרגשתי, איכשהו, נקי.
כשנכנסנו למשאית והתחלנו לנסוע, אורו של היום הבא כבר התחיל לבצבץ באופק.