סוד לא מגלים

"מה את עושה?"
"תצאי מפה."
"אבל מה את עושה?"
"אמרתי לך לצאת!"
אני באמת לא רוצה לצעוק עליה, אבל היא לא צריכה לראות את אחותה עושה את זה, ובטח שלא לשאול.
הנחתי את הסכין חזרה במגירה ונשמתי עמוק, מעבירה את התחושה המוזרה הזאת. עדיין לא התרגלתי לזה – ואני עושה את זה כבר הרבה זמן.
אני חושבת שהדבר היחיד שמנע ממני לחתוך באזור הצוואר היה דניאל. כמובן שהוא לא יודע אבל הוא מכבד אותי. הוא יודע שיש לי סיבה למה אני כל הזמן עם בגדים ארוכים, למה אני לא עונה לפעמים לשיחות שלו בלילה.
כל כך כיף לי שאוהב אוהב אותי כמו שאני.
אבל הוא לא יודע מי אני.

"רון!" שמעתי קול קורא. כן, קוראים לי רון. ואני שונאת את השם שלי.
"אמרתי לך שאני לא אוהבת את השם שלי! תפסיק לקרוא לי ככה." אמרתי ונשפתי בעצבנות. הוא רק חייך ואמר, "יש לך שם יפה. אני אוהב אותו."
"יש לי שם של בן."
"אז את אומרת שאני אוהב בנים?" אמר בהתגרות. נתתי לו בעיטה קטנה והוא חיבק אותי ביד אחת.
"אוי תסתום."
התחלנו להתקדם לעבר הבית שלי כשמישהו בטעות – ובדרך לא מוסברת- שפך עליי מים.
"היי! מה אתה עושה?" קרא אחריו דניאל אבל הוא כבר הלך. חולצתי הייתה רטובה ונהיה לי קריר. "מה זה היה עכשיו?" שאל בבלבול. "עזוב, אין לי כוח לזה. אתה יכול לעלות. ההורים שלי לא בבית ושירה ישנה אצל חברה." אמרתי.
פתחתי את הדלת ואמרתי לו שישב שנייה בסלון אני הולכת להחליף חולצה. נכנסתי לחדרי, החלפתי, וחזרתי לסלון.
"רון," קולו היה רציני פתאום. "אני רוצה שתספרי לי –"
"לא היום," אמרתי מהר ולא הסתכלתי עליו. "לא היום…"
"בסדר. אז את רוצה לדבר על משהו?" אמר. – הוא אופטימי וישיר. גבר לעניין-
"אני לא רוצה לדבר, אני רוצה רק לשבת בשקט." הנחתי את ראשי על כתפו ואני חושבת שנרדמתי ככה.

דניאל-
העברתי אותה לחדר שלה. הוא היה קצת מבולגן אז סידרתי לה אותו. אני יודע שהיא מרשה.
אני נשבע שלא התכוונתי לעשות את זה, אבל המחברת היתה פתוחה על השידה. זה קרה כשסידרתי לה את החפצים שם ובאתי לסגור את המחברת – חשבתי שזו מחברת לימוד- כשראיתי את המילים 'כואב לי' קורצות לעין.
מה? אל תסתכלו עליי ככה. גם אתם הייתם ממשיכים לקרוא אם הייתם רואים את המילים האלה רשומות על ידי חברה שלכם.
הרגשתי אך ליבי נחמץ לנוכח כל הגילוי הזה:
"…אני אוהבת אותו, באמת. אני בטוחה שהוא גם אוהב אותי (טוב, אני מקווה) …. אני מפחדת מאיך שהוא יגיב אם אני אספר לו…. לחתוך… התחושה המענגת הזאת… כל החיים שלי מסובכים כל כך… כואב לי, אבל אני לא יכולה לספר לו…."
העברתי דף מהר וזה היה דף אחר:
"יומני היקר,
ליבי נשבר היום. שוב אמרתי לו "לא היום לא היום" [….] אתה חושב שהוא ישנא אותי או יתעלם ממני אם אני אספר לו שאני חותכת? אתה חושב שזה ישנה את ההרגשה שלי…."

פה הפסקתי לקרוא. באמת. התיישבתי לידה ועטפתי את ידה בידיי. אני לא מאמין שהיא הסתירה ממני כל כך הרבה. אני לא מאמין שהייתי טיפש ולא דחקתי בה לספר לי!
החזקתי את ראשי בין שתי ידי בעצבים ונשמתי עמוק. היא זזה קצת ופקחה את עיניה בישנוניות.
"דני… דני מה השעה?" הרמתי את עיניי לשעון שעל הקיר שלה.
"1 בלילה." אמרתי לה וניסיתי לגרום לה לחזור לישון. היא דחתה את ידיי והתיישבה, משפשפת את עיניה.
"סידרת לי את החדר?" שאלה. "כמה חמוד-" קולה דעך כשהסתכלה על השידה. אני חושב שזה בגלל שהסתי את מבטי ממנה או שזה בגלל שהיא הבינה לבד כי היא אמרה, "אתה… אתה קראת…?!" היא לא חיכתה לתשובה וקמה מהר מהמיטה. היא התחילה לרוץ לעבר הדלת כשעצרתי אותה. "..רון.. רון חכי! לאן את חושבת שאת הולכת ?"היא לא הקשיבה לי ודחפה אותי אחורה. נפלתי על הספה כשהיא כבר יצאה מהבית…

רון-
אני… אני… אני…
הוא קרא. הוא קרא. הוא קרא…
המבט שלו בעיניים לא היה אותו דבר כמו כל הזמן. התיישבתי על ספסל מאחורי הבית שלי ושתקתי.
שתקתי.
שתקתי.
אני לא מבינה מה הוא קרא? האם הוא שונא אותי עכשיו? עברו כמה דקות. הוא בטח לא יבוא ל-
"רון!" שמעתי במעומעם. "רון! איפה את?"
לא עניתי, שתקתי.
"רו-" שמעתי את שמי נעצר. מולי עמד דניאל מתנשף. הוא ראה אותי ופיו התעקל כלפי מעלה –כנראה לחיוך- והוא הניח את ידיו על ברכיו, מרגיע את עצמו.
"חיפשתי אותך בכל מקום." אמר "למה ברחת?" הוא ידע את הסיבה אבל רצה שאני אודה בה. שאני אעשה משהו שברחתי ממנו כל כך הרבה זמן.
"כי.. כי.. כי אני חושבת שעכשיו אתה שונא אותי.." אמרתי בלחש. הוא הביט בי מופתע ואז התקרב אליי, לאט.
"למה שאני אשנא אותך, רון?" אמר וחיבק אותי. "למה שתחשבי ככה?"
"כי כולי חתכים.." מחיתי על דבריו. "כי כבר אין שום דבר יפה בי." קולי נשבר והתחלתי לבכות. פשוט לבכות כי לא היה לי מה עוד.
"אני אוהב אותך כמו שאת… לא אכפת לי ממש אם את חותכת.. כל עוד תבטיחי לי שלא תעשי את זה שוב." עיניו היו בגובה עיני. המבט שלו. העיניים. ממש יכולתי לטבוע בהן. עצמתי את עיני לשנייה והוא נתן לי נשיקה קצרה. הסמקתי קלות והוא קרץ לעברי. "רק כי את שונאת את זה," אמר והרים אותי. חייכתי בביישנות. "אני מבטיחה." אמרתי. "אני מבטיחה שלא אחתוך שוב." הוא הרים אותי לבית שלי חזרה.
אני מרגישה יותר טוב עכשיו. כאילו כל הבעיות שהיו לי עד עכשיו נעלמו כלא היו. אין צורך לחתוך שוב.
"יש לי אותך…"