סגירת מעגל.

כל אחד נעמד וקרא בתורו את המכתב המדמיע שנכתב במיוחד עבורו בכתב ידו של ג'ורג'י. שעות בודדות לפני ששהה כבר מתחת לאדמה ללא זע וללא מנוד.
אני הייתי החבר הכי טוב שלו. לפחות ככה חשבתי, אבל המכתב שלי כנראה אמר אחרת.
יישרתי את העניבה שלי וכחכחתי בגרוני. המבטים של כולם ננעלו עלי, מחכים שאצעד דרכי אל הארון. איפה שהחבר לשעבר הכי טוב שלי שכב מת.
אני לא הצלחתי אפילו להרגיש עצב בהלוויה שלך חבר.
מוחי הקרין חום לכל איבר ורקמה בגוף שלי. אני רתחתי.

אתה בחרת ללכת, ואז השארת לכל אחד מכתב מזוין ומרגש ולי, בתוך מעטפה, איזה חצי נייר- חצי ממחטה שכנראה ניגבת איתה גם את התחת (לפני שפוצצת לעצמך את הראש כמובן).
'זה אתה.' היה כתוב בכתב ידו המסולסל.
ג'ורג' לא היה אדם החזק ברמזים. והוא לא ניסה לשחק איתי משחקים, זה היה ברור לי בכל רמ"ח איבריי, לא נפלה כאן שום טעות והמכתב הזה נכתב ועוצב במיוחד עבורי וככה הוא בחר להביא לי אותו.

הם לא ניסו אפילו לשחזר לך את הראש ג'ורג'. הסתכלתי על הגווייה בחליפה מכוסת הראש. זה כאילו הם ניסו להסתיר את הזוועה שעשית להם, ואתה עזרת לטייח גם עם כמה מכתבים מלקקים מהצד.
הפרחים הונחו על הסדין הבהיר שעל ראשו, עוד חלק מהתפאורה שלך. גם במוות אתה מלבין פנים. אני מנסה למחוק את הגיחוך המעוות שכמעט נפלט לי מהגרון במסווה של השתעלות. לא נורא זאת רק ההתרגשות, לבטח מה שיחשבו.

…

כמעט שבועיים וחצי אחרי. כתב חדשות מקומי החליט להפוך את המקרה לסיפור מרגש כמעט כאילו יצא הרגע מתוך עלילה עטורת פרסים ושבחים מהוליווד. הם שלחו לי הודעה באימייל, ואז בדואר, ואז הגיעו עד אלי עם המצלמה דחופה לי לתוך הגרון.
האימייל שהתעלמתי ממנו, ואז הדואר ואחריו ההפקה כולה- הספיקו להגיע כבר אל רבים לפניי- וכולם בלעו את זה בלי מלח. הסיפור תפס תאוצה, פוסטים זועמים דורשים לחקור את המקרה של ג'ורג'י המסכן מהפרוורים שכולם אהבו כל כך ולא עשה רע לאיש. חלקם משתפים במקרים שקרו להם, חלקם מאשימים את הקרבן ואז מוצאים להורג בדם קר דרך המסך.
"סיפור מרגש, ג'ורג' קורט היל מניו הייבן קונטיקט, בוגר תיכון ניו הייבן ושנה שלישית באוניברסיטת ייל באמצע דרכו לתואר שני בפקולטה למשפטים נקטף מידי משפחתו ואוהביו בטרם עת. אבל לא לפני שדאג להשאיר אחריו את צוואתו שאותה קיבל כל אחד מבני משפחתו וחבריו הקרובים בצורת מכתב אישי ומרגש שכתב לכל אחד בנפרד." המילים רצדו אל מולי בפונט ענק ובולט.

"מר.האריס.. קיילב האריס – אני צודקת.?" הכתבת לא הסתכלה עלי בכלל, היא המשיכה לסדר את המיקרופון או מה שזה לא היה על חולצתה עד שהיא מצאה מישהו שיעשה את זה בשבילה.
"כן, זה קייל האמת.." עניתי עדיין מבולבל. היא הסתכלה עלי לרגע ומצמצה ולא נראה היה שהיא שמעה אותי בכלל, עסוקה בלעוות פרצופה בסוג של ציווי לעבר צוות העבדים שלה.
היא מוכרת לי הכתבת, אבל היא לא מקומית. מעניין מה גרם להם להביא אותה לסקר את המקרה, לאחרונה הם אוהבים להעסיק נשים שיראיינו מקרים כאלה, מקרים שמצריכים אינטליגנציה רגשית, הזדהות ושיט כזה.
"קייל." היא התפרצה לסערת מחשבותיי. "אני צריכה שתדבר חזק יותר למיקרופון כשנתחיל להסריט אותך."
אבל פה לא מדובר באחת מהמראיינות האלה, מיס יודעת הכל הייתה כלבה אמיתית. לפחות מחוץ למצלמה.
"בטח. גברת..?" היה נראה שזה הצליח לתפוס את תשומת ליבה, נתתי את חיוך ה100 דולר מונופול שלי.
"מיס.אנדרסון " היא נהמה לעברי והאף שלה נמעך בהבעת סלידה. ליה אנדרסון. עכשיו הכל מתחבר. הם הצליחו לגייס את 'מחברת הספר השני הכי נמכר בניו יורק טיימס' לסיפור הזה עכשיו. הוליווד לא הייתה מספיק טובה לך מיס.אנדרסון?
"הו כן.. איך יכולתי לפספס את זה."
"אנחנו יכולים להיכנס אז." היא אמרה אולי בסוג של תבוסה. היא גם לא ציפתה לתשובה. דמותה העכברית והמרחרחת חמקה דרכי לתוך הסלון.
היא מעכה את האף שוב, כנראה מתאכזבת שלא תוכל להשיג איזה סקופ מלוכלך על בית מלוכלך. כזה של סטודנט.
"יש לך מקום.. יפה."
הצוות נכנס מיד אחריה, מסדר את כל העניינים שלהם. אני לא זוכר שנתתי להם אישור בכלל. "אפשר לדעת מה…"
"רוברט יקירי, תזהר עם האור והעיניים שלי. אני לא עשיתי ניתוח לייזר כדי לקלקל הכל עכשיו."
יש לי תחושה שהיא לא ממש יודעת על מה היא מדברת.
אנדרסון כבר התיישבה על הספה. הספה היקרה שלי לפחות, שאבא קנה אבל הם לא צריכים לדעת את זה.
"להביא לכם משהו?" כל העניין נראה לי אבסורד לגמרי.
"לא לא, תודה יקירי. כל זה ייקח ממש קצת זמן, ממש מהר. אנחנו רק צריכים להשלים קצת פערים. קצת שאלות וזהו."
הטריקים של השואו ביזנס, זה רק ייקח קצת זמן= תכין לנו ולעצמך קפה כי זה לא הולך להסתיים בקרוב.
"אני אכין קפה. הפוך?"
"אספרסו קצר, 1 סוכר. אני שומרת. תודה." והרי כלבה טיפוסית.
"ומייקי או מי שאחראי לזה, תצלמו אותי ככה שלא יראה שאני מבריקה כמו בבית של גב' היל."
הנורה נדלקה לי פתאום יחד עם הנורה של הקומקום. הם מצפים למכתב. מכתב מרגש כזה, דביק ומגעיל כזה. וכל מה שיש לי זה איזה נייר טואלט שנראה יותר כמו ראייה מרשיעה מזירת פשע.
"שיט." המים הרותחים עלו על גדותיהם בספל הקטן, חרכו לי את העור בקצה האצבעות. הכלים בכיור הרעישו מהתנופה שלי לתוך זרם המים הקרים. לעזאזל.
"הכל טוב שם?" תפסתי מגבת וכיסיתי את היד שלי. היא קמה על רגליה ורחרחה שוב, המצלמה מוכנה להסריט.
"כן, מצטער, נראה ששכחתי כבר איך זה להיות במטבח." אני מתערב שהיא מעקמת את האף לזה עכשיו, אני חושב לעצמי מרוצה.
"רק תחזור שלם, שיעבור מסך." היא צחקקה לעצמה.
חזרתי עם שתי כוסות אספרסו ועם חצי מכל אצבע ביד אחת שמיהרתי לחפור עמוק בכיס.
"מה צריך לעבור מסך בדיוק?" שאלתי בנונשלנט לוגם מהאספרסו ללא הסוכר שלי.
שגם הזכיר לי את היד שבוערת לה בתוך הכיס.
"הו, אתה לא צריך לדאוג לזה. בדיחה פנימית. הכל פה עובר עריכה מוקפדת לפני שיעלה לאוויר, אנחנו נוריד כל דבר שלא ימצא חן בעיניך. אנחנו לא רוצים להוציא לאף אחד בנושא כזה רגיש שם רע כמובן."
"אני לא חושב שיהיה בזה צורך. אין דבר שהוא מחוץ לתחום. רק תשאלו." אני אתן לה לשחק את המשחק שלה, אני אצטיין בזה , אני אפילו אכין לה קפה מזוין.
"אוקיי. מייקי." היא הורתה שוב עם עיניה לעבר איש המצלמה. ואז העיפה מבט לדפים בחיקה. יש להם הרבה חומר יחסית לסיפור על בן אדם שהיה אנונימי מאורות התהילה עד כמה רגעים.
"אני אשאל אותך עכשיו מספר שאלות בסיסיות על עצמך, ואז על הקשר ביניכם," קטעתי אותה-
"אנחנו היינו פשוט חברים. אני מכיר את ג'ורג׳ מהתיכון, היינו באותה מגמה, אחר כך אותה אוניברסיטה.. את יודעת לא משהו רציני."
"אוקיי, אבל קיילב. רק תחכה שאשאל אותך את השאלות, בסדר? ואז תענה לי."
קייל. זה קייל. כמעט והתפרצתי. היא התחילה לעלות לי על העצבים. הנהנתי בשקט.
"נתחיל בפרטים בסיסיים על עצמך- שם, גיל, מה לומד ואיפה,"
"קייל האריס. בן 24, לומד באוניברסיטת ' ייל ' ניו הייבן משפטים."
היא הנהנה לעצמה וקשקשה בדפיה.
"טוב. יקירי אני אתחיל עכשיו להרחיב על הקשר בינך ובין ג'ורג', אל תחשוש מלהגזים כשצריך, אוקיי?" היא עיוותה את פרצופה בניסיון לקרוץ כנראה, זה קשה כשמדובר ביותר חומרים פלסטיים מאשר שרירים, זה היה מראה די משעשע.
הפרטים החלו להיאסף אחד על גבי השני. הרגשתי כמו בטיפול פסיכולוגי כושל שגורם לי להרגיש חרא יותר מאיך שהתחלתי.
הכרנו בתיכון, באמצע השנה השנייה האמת. לא היה קשה לפספס אותו היו לו עיניים כחולות מידי, בגדים מגוהצים מידי ולמרות שרוב הבחורות כנראה היו דלוקות עליו בסתר הוא היה תמיד עסוק מידי.
הוא גם ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות עוד לפני שצריך היה לבחור, בחור הססן הוא לא היה.
את החלק של תסביך האבא השמטתי. למעשה, לג'ורג'י לא היה אבא- הוא תוצר של תרומת זרע. תוצר מוצלח מאוד אני בטוח שכולם חושבים. אולי זה מה שדפק אותו בסופו של דבר. הפרפקציוניזם המוגזם, להיות מישהו מספיק חשוב בלי הצל האפל שנשאר מדמות האב. לעזאזל אפילו השם שלו נשמע כמו של איזה פוליטיקאי מזהיר.
אבל בסופו של יום הוא היה דפוק בדיוק כמו כולנו, למרות שעל פני השטח היה לו כמעט הכל (חוץ מאבא כלומר).

"האוניברסיטה.. ייל. אחת מהנחשבות. אני יכולה לשער שהייתה לבטח תחרותיות מסוימת בין התלמידים. אני צודקת?"
כחכחתי בגרון, לחץ לא ברור שניסיתי להדחיק עלה ונתקע שם כמו גוש, לקחתי לגימה.
מהזווית הזאת יכולתי לראות את הספל העוד מלא שלה.
"תחרותיות יש בכל מקום. אני לא מרגיש ששם זה היה יוצא דופן."
"נו באמת," היא חייכה אלי בשילוב מחווה עם ידיה כאילו אנחנו סוג של ידידים עכשיו, או לפחות עמיתים לעבודה מלוכלכת. "אני בטוחה שזה היה טיפה יותר נוכח שם."
כל העניין הרגיש כמו חתול ועכבר, ואם אני העכבר אז אני מתפשר על לא פחות מג'רי.
"תקשיבי, מי שמגיע לשם מן הסתם רוצה להצליח. אני משער שזאת הייתה גם המטרה של ג'ורג'. הוא תמיד היה מצטיין,"
היה מצטיין, זה כנראה לשון המעטה. הבחור הספיק לקפוץ כיתה ביסודי, להיבחר כמצטיין השכבה ובכך גם זכה במלגה חינם, לסיים תואר ראשון ואז גם כמעט שני, כל זה והוא עדיין לא חגג 23 אביבים. כשמסתכלים על זה ככה היה לו הרבה מה להפסיד.

"בני, אנשים כאלו, משהו בראש שלהם דפוק, תאמין לי הבחור הזה הצליח לעבוד על כולנו. ג'ורג' היל הוא לוזר אמיתי."
הזיכרון הבהב בראשי, אבא יודע להשתמש במילים חזקות (אפילו מידי), אבל הן תמיד רק ובלבד מה שעובר במוחו. אבא שלי, אותו אדם שהמשיך להזמין את ג'ורג' לארוחות ערב משפחתיות כאילו היה בנו שלו, או אולי כאילו קיווה שהיה. אותו אדם שדחף אותי ללמוד משפטים. זאת רק הייתה הדרך שלו להראות לי כמה היה רוצה בג'ורג' כזה משלו. ועכשיו הוא רק לוזר, לוזר אמיתי.
הרעיונות החלו להיערם זה על זה והבזיקו דרך עיניי כמו שני כדורי דיסקו נוצצים.
"את יודעת." היא הרימה את עיניה מהדפים שוב, השריר כמעט והצליח לקפץ לכדי עיוות בפניה, אבל רק כמעט.
"בלוויה שלו, אני היחיד מהקרובים אליו שבחר לא להקריא את המכתב שג'ורג'י כתב לו."
היא סגרה את הדפים בנקישה ועיניה ריצדו לכל עבר בבלבול. "אמ, כן רציתי לשאול אותך באמת לגבי המכתב. אבל נראה לי שקודם נסכם את הנושא הקוד…"
"אני אף פעם לא קיבלתי אחד." היא מצמצה לעברי, ולראשונה גם בלעה את לשונה.
"אני הייתי החבר הכי טוב שלו. הוא היה בן בית אצלנו. אבל הוא לא הרגיש צורך להשאיר לי דבר."
היא שתקה עוד קצת ואז הצליחה לפורר את המילים אחת אחרי השנייה, היא לא ציפתה מהלך כזה, אני בטוח.
"אתה. אתה חושב שאולי.. אולי זה כי הוא חש סוג של בושה?"
לא חשבתי על זה האמת, אבל אני אשמח שאת, גברת כתבת תחשבי את זה.
"אני לא רק חושב. אני בטוח. אני מכיר את ג'ורג'. הוא לא אחד שחזק ברמזים. והמסר פה חד וברור. אני לא רציתי להגיד את זה מול כל המשפחה שלו כמובן. אבל זו האמת, ואני מרגיש חובה להוציא אותה החוצה. וכאן זה מרגיש נכון.. את יודעת.. כמו סביבה בטוחה. אני מרגיש שאני יכול לפתוח הכל."
מה עם קצת שקר לתיבול שקרים אחרים וקמצוץ של רגשות רחמים ואין טיפה של סיכוי שהיא תוציא אותי רע.
"אתה רוצה שנעצור את הראיון?" היא הסתכלה לרגע לעבר מייקי איש המצלמה. פעם ראשונה שהיא הצליחה להראות סוג של אנושיות וכל מה שהיה צריך אלו רק כמה שקרים סוחטי דמעות ורייטינג.
לקחתי הפסקה דרמטית של לגימה ארוכה ורועשת. "אני חושב שעדיף שנמשיך.."
היא הנהנה בהסכמה והסתכלה שוב על האיש מאחורי המצלמה.
"עכשיו כשפתחנו את זה.. למה אתה חושב שהוא הרגיש בושה דווקא ממך, קייל?"
תחושת ניצחון קלה סובבה לי את הראש יחד עם הקפה.
"בושה.. אני חושב שזו מילה גדולה שתיארה את ג'ורג'י.״ הכותרות המשיכו להבזיק מולי.
״הוא האמין שהוא צריך להיות הטוב ביותר, וזה בסופו של דבר גם מה שהוא היה הכי טוב בו."
"אני מודה,״ פאוזה רצינית, נשימה עמוקה.
״היו לנו לא מעט ויכוחים על הנושא..זה מציק לי כל יום מחדש אם אולי היה עוד משהו שיכולתי להגיד שהיה מונע.." היא נענעה בראשה לשלילה, ומבטה התמוהה שקוע כולו בי.
"אבל כשניסיתי לשכנע אותו לעזוב לרגע, להשתחרר, לנהל חיי חברה נורמטיביים, זה רק גרר עוד ויכוחים שלמים. כאילו חשב שהכוונות שלי היו איזה חלק מתכסיס זדון כלשהו.״
היא פתחה לרגע את הפה וזה דרבן אותי להמשיך.
״בסופו של יום, הרצון הזה להיות הכי מוצלח היה זה שגבה ממנו את המחיר הכי כבד.. ואני מאמין, שיסלח לי האל, שאולי.. במקום מסוים הוא רצה הכי להכאיב לי, להפנות את האצבע עלי. ״
היא מחתה כמעט משהו מעיניה, אלוהים יכול להיות שהיא התרגשה? או אולי זה הסקופ שהיא תוציא שריגש אותה?
"אז האמת היא שלא, אין לי פיסת נייר להראות למצלמה, אין לי מילים יפות על כמה הייתי חלק בלתי נפרד מחייו להקריא, אבל יותר מזה, מיס.אנדרסון.. אין לי את סגירת המעגל הזו שכולם זכו בה מלבדי.
וזה.. הדבר הכי כואב בעולם. “

היא לא נגעה בקפה שלה במשך כל הראיון.
רגע לפני שהם יצאו מבעד לדלת ואולי סופסוף גם מחיי, הכתבת המהוללת זזה לרגע על עקביה בהיסוס משונה.
ואז התרוממה על קצות אצבעותיה וחיבקה אותי לכמה שניות אחדות, אפשר היה להרגיש שזה לא משהו שבא לה בקלות. "קייל יקירי, זה היה מדהים."
ואני רק חשבתי לעצמי בלב שהיא לגמרי צודקת.
"תשמור על עצמך." היא חרקה מבין שיניה כשנופפתי לכולם לשלום עם כמעט חיוך ועיניים נוצצות.
נבלעתי בספה בתחושת אופוריה ושובע. זה היה מדהים.

…

זו הייתה חופשת האביב. או במקרה שלנו, חופשה של שבוע וחצי בקושי – שגם בה אני צריך להמשיך ולסיים את פרויקט המחקר על עבודתו הכושלת של עורך דין ברצח בבית מלון בניו המפשייר. ומה אותו לוזר היה יכול לעשות אחרת.
שקט משונה הילך לצידי מאז אותו ראיון. מרגיש יותר כמו מסטיק עיקש שנדבק לסוליה של הנעליים.
יש שאומרים השקט שלפני הסערה..
בו בימים עם השקט נשפה עלי בעורף תחושה מעצבנת, כמו של אדישות מנוכרת. אני תוהה לעצמי אם ככה מרגיש מה שאנשים קוראים לו דיכאון.
ביום אחד כזה מצאתי את עצמי מהלך על גשר 'התעלה' בעיר, שרידים של מה שנראה כמו מסילת רכבת מבצבצים מתחת לפני השטח עד שנעלמים בעומק המים.
מי הנהר המזוהמים של קונטיקט כמה עשרות מטרים מתחת לכפות רגליי, נעצרתי מתבונן. עוד שקט.
אם הייתי איזה ג'ורג' אחד כנראה שהייתי אוהב לבוא למקום שכזה. רחוק מרעש התנועה בכבישים, רחוק מהמסכים.
במקום שיש כלום כזה. שמרגישים כלום כזה, כמו שאני עכשיו מרגיש.
מה הדבר האחרון שחשבת עליו. האם כתבת לי אחרון? את שתי המילים בקושי האלה.
איזו דרך חסרת מנוחה למות.
אולי אנחנו לא כל כך שונים, אני ואתה. שני מעגלים פתוחים עם התחלה ובלי מוצא.
הרגליים שלי כבר כמעט נבלעו ברצפה, אולי אתה לא כשל מוחלט כמו שחשבתי. לוזר כזה.
'זה אתה' המילים אמרו. אותן מילים שסחבתי איתי מאז ההלוויה.
הסתכלתי על המים, תוהה לעצמי אם ככה זה מרגיש להיות אתה, ברגעים המכריעים והאחרונים של חייך.
העיניים נעצמות לאט, כמה נשימות.
"היי!" נחמד לדמיין קצת רעש לפעמים..
"היי אתה!" פתחתי את עיני, הכל עמד באותו המקום. מוחשי מידי מכדי שיהיה בראש שלי. זה תפס את תשומת ליבי.
במרחק מה בחורה צעירה החזיקה בטלפון ובחנה אותי.
"כן?" מלמלתי מבולבל, היא לא נראתה כמו איזה מבקשת נדבות לפחות.
ואז חצי אצבע מאשימה הופנתה לעברי.
"אתה. זה אתה!"
לא עבר רגע והלב שלי דפק במהירות. המילים האלה הבהבו באוזניי כמו אזעקה מחרישה.
איך היא..
השמיים הפכו כתמים אדומים צהובים וריקדו לכל עבר, הגשר התנועע כמו ספינת קרב. הנחתי יד על המעקה.
אז ככה זה הולך להיות? ככה זה יגמר?
איזה מין משחק מעוות אתה מתכנן שם מלמעלה.
כמה מכתבים כאלה עוד חילקת? הייתי צריך לשרוף את חתיכת הממחטה הזאת עוד כשהייתה לי הזדמנות.
"מה..מה את מתכוונת?" ספק גיחוך ספק נחירה של טירוף נפלט מבין שיניי. הרצפה התעוותה עתה לאלפי נקודות שחורות.
בלעתי רוק והטעם היה מר ותפל.
"זה אתה, אתה לא זז מפה."
"אני לא?" הכל הסתובב, אני לא עשיתי אבל כלום. הוא הרג את עצמו. אבל, שתי המילים האלה, זה כאילו אני שמתי בעצמי את האקדח מולו על השולחן.
היא התעסקה בטלפון ואז כיוונה את הפלאש עליי. תמונה שלי.
"החברות שלי ימותו על זה!"
מי? עמדתי בקושי, מבולבל.
"קייל האריס נכון?״ כמעט נחנקתי.
״זה אתה מהחדשות! אפשר לבקש משהו נוסף..?"
גברת היל בטח ראתה את המכתב לפניי, לא עמדה בפיתוי, ואז היא פרסמה אותו לחדשות, הקדימה אותי. זה חייב להיות זה. זה הסוף שלי.
"כן…?"
"תמונה איתך?" מיקדתי מבט במעקה שהתחיל לחזור לצורתו המקורית.
היא רוצה.. תמונה? איתי?
הנהנתי מהוסס, בוחן את הרצפה שהפסיקה להתנדנד.
"חיוך!" תרמתי את כל שיניי למבצע הזה. ואז היא נשקה לי בלחי וברחה בצחקוק רעשני.

…

הכתבה הגיעה לניו יורק שלושה ימים לפני, אחר כך למדינות המזרח הגובלות בה ועד לקונטיקט.
הכותרות החלו להיערם אחת על גבי השנייה, השם שלי מופיע בגדול לידם.
"יקירי, אתה בחדשות! כמה נאה יצאת, איך דיברת. הנה גם אבא על הקו."
החדשות המשמחות לא איחרו להגיע גם אליהם, "קיילב, אני גאה בך בן."
הטלפונים המשיכו לצלצל, כתב עם שם גדול מלוס אנג'לס, צהובוני רכילות פולשניים מוכרים עצמם בסכומים מגוחכים, עמודי מעריצים של נערות נואשות, הצעות עבודה במשרדי בית משפט נחשבים וכמה הודעות נרגזות מבית משפחת היל.
מיס.אנדרסון, כבר מתקשרת אלי בטלפון, נועצת בי טפריה ומתכננת על כתבה שנייה- ואני הפנים שלה.
כשיוצא לי לתהות בזה.. כמעט וזה היה אתה ג'ורג'י שם במקומי על המסכים.
ואני חושב לעצמי, אחרי הכל אני צדקתי. אנחנו לא כל כך שונים..
רק שבמשחק הזה, אני המוצלח יותר.

הסתכלתי על הנייר המקומט בתוך הארונית, שכוב באותו מקום מתחת לספרים כבדים.
חיוך מצא את דרכו ותפס את פניי.