סבא השתכר

אנחנו היינו בתהליכי שיפוצים והבית לא היה המקום הכי נעים לשהות בו, אז לארוחת הצהריים הלכנו לסבא וסבתא. היה זה יום הניצחון, וסבי וסבתי הגיעו מברית המועצות לשעבר אז באופן בסיסי זה אחד הימים החשובים בשנה.
ישבנו ואכלנו, הרימו כל כך הרבה כוסיות שאני לא יכול לומר לכם בדיוק כמה. סבא שלי השתכר. אני לא אוהב את המשפחה שלי, הם לא אוהבים אותי בחזרה, אבל אני אוהב את סבא שלי. סבא שלי תמיד היה אומר שאני הנכד האהוב עליו, והוא הביא לי אלפי מטבעות לאוסף שלי. שנה הבאה, הוא אמר שהוא מביא לי את המטבע שלו מלפני 120 שנה, שכיום בגלל ההוצאה המצומצמת שלו שווה בסביבות ה-500 דולר.
באותו יום, הוא סיפר על המשפחה שלו. הוא סיפר איך לקחו את סבא שלו וזרקו עליו מי קרח, ואחרי זה השאירו אותו למות בטמפרטורה נמוכה מאד באוקראינה. ביום אחרי זה הוא מת. ואבא שלו יצא מהגטו להביא לו חלב, כי סבא שלי היה תינוק, והלשינו עליו. הרגו אותו במקום. דוד שלי ניסה להפסיק אותו, בטיעון שהיום יום הניצחון וצריך לחגוג, ביום אחד נדבר על אילו שאבדנו.
"כולנו ילדי המלחמה. תמיד נהיה, ותמיד היינו.", אני זוכרת שסבא שלי אמר את זה אחרי כמה כוסיות וודקה.
הוא הראה לי את המדליות שלו, הוא שירת בצבא של ברית המועצות. 20 שנם למלחמה. 50 שנים למלחמה. 70 שנים למלחמה. הייתה לו גם מדליה מהתהלוכה הראשונה אי פעם ליום הניצחון. הוא אמר לי, שיום אחד הכל ילך עלי.
הוא חזר כמה פעמים על: "אני אמות וזהו.", "תנו למות בשקט.", "עזבו, אני גם ככה עוד שנייה מת.". הוא אמר את זה שוב, והרים עלי מבט. על פניו היה חיוך, שיניו היו צהובות מכל השנים של העישון. ראיתי שהוא מחייך, וראיתי שהוא שבור מבפנים.
יצאנו מביתם לא הרבה אחרי, לכולם נמאס מהריבים הבלתי פוסקים בין כולם בבית ההוא. ישבנו באוטו, אני, אמי, ושתי אחיותיי. אחותי הגדולה ישבה מלפנים עם אמי, ואני ואחותי הקטנה מאחור. הן דיברו באנגלית, כי חשבו שהאנגלית שלי לא טובה כשלהן למרות שהיא כנראה טובה יותר, או שווה לה. מסתבר שהוא צריך השתלת לב.
"אף אחד לא ייתן לו לב. הוא זקן, חולה, מעשן, שותה, ולא בריא מנטלית. אף אחד לא יירצה לתת לאיש כזה לב. הוא נורא. הוא מדרדר. אף אחד לא ייתן לו לב.".
ישבתי מאחור, ניסיתי לא לבכות. לא רציתי שהן ייראו כמה אכפת לי כי אז אני הייתי האדם לו היו לועגות. לא הגנתי עליו. אני מפחדת שעוד מעט לא יהיה לי על מי להגן.
סבא שלי השתכר. רגליו התנדנדו כשליווה אותנו. הוא דיבר, והמשיך לדבר, אבל כבר לא שמענו.
הוא נשאר לבד.