נתתי למוות לקחת אותה

הםישבו במעגל סביב המדורה נהנים מחום האש.
"היי, לביא, אולי תשיר לנו משהו?" ביקש עידו.
"אוקיי, איזה שיר אתם רוצים?"
"תשיר לנו משהו שלך" הציע אוריה, "משהו שאנחנו לא מכירים".
"משהו שלי… שאתם לא מכירים…" הוא ניסה לחשוב.
"יש לי משהו", אמר ולקח את הגיטרה.
"השיר שלי מדבר על האנשים השונים, אלה שהחברה לא מקבלת אותם. לכל אחד מהם יש את הרצון לקבל את מה שאין לו, לדוגמא עיוור רוצה ראייה, אבל מעל לכול, יש לכל אותם האנשים רצון אחד משותף, שחשוב להם יותר מכל, להיות שווים. ועכשיו גבירותי ורבותי אחרי הקדמה"…
"ארוכה ומשעממת", קטע אותו אוריה.
"השיר". המשיך, נהנה מהערתו של אוריה, הבדחן של הקבוצה.

לו הייתי יכול
ללכת בלי ליפול
הייתי מפסיק להוזיל דמעות
הייתי המאושר ביותר עלי אדמות

לו הייתי יכול
להשמיע או לשמוע איזשהו קול
הייתי מפסיק להוזיל דמעות
הייתי המאושר ביותר עלי אדמות

לו הייתי יכול
להבין דברים מבלי לשאול
הייתי מפסיק להוזיל דמעות
הייתי המאושר ביותר עלי אדמות

לו הייתי יכולה
לראות נקודת אור בתוך האפלה
הייתי מפסיקה להוזיל דמעות
הייתי המאושרת ביותר עלי אדמות

לו היינו יכולים
קצת יותר להכיל אנשים
היינו מפסיקים להוזיל דמעות
היינו המאושרים ביותר עלי אדמות

הם חיים בינינו
אבל הם לא כמונו
הם רוצים להיות חלק מאיתנו
אבל לצערם זה לא רצוננו

בואו נעצור רגע ונסתכל
על האחר על השונה
כי הגיע הזמן להפנים לעכל
שכל אחד מאיתנו קצת משונה

כך הבורא רוצה
רצה וירצה
לנו נשאר רק לזרום
ולשמח את הבורא שבשמי מרום

הוא סיים לשיר, עצם את עיניו והתענג על מחיאות הכפיים.
"וואו, זה היה מדהים" אמר עידו, "זה השיר הכי טוב שכתבת, קדימה עוד שיר".
"אתם כבר מכירים את כל השירים שלי, אין לי משהו חדש."
"אתה לא חייב משהו חדש".
לא לא לא, אני לא רוצה".
"אתה חייב". אמר אוריה, קוטע את הדיון.
לביא השתתק פתאום, הסיר את חיוכו והתכנס בתוך עצמו.
אחרי שתיקה שנדמתה כמו נצח, הוא הרים את ראשו, בעיניו נצצו דמעות.
"יודעים מה?" הוא אמר "יש לי משהו, אבל הוא לא שלי"… הוא עצר מדיבורו מתקשה להמשיך, "הוא של אחותי"… אמר לבסוף.
"אחותך?" התפלא אוריה.
"לא ידענו שיש לך אחות", הוסיף עידו.
"הייתה לי אחות"… הוא לחש בכאב.
כולם השתתקו המומים.
"היא הייתה אחותי הקטנה", החל לספר "קראו לה לילה. לפני כמה חודשים, קצת אחרי שחגגנו לה יום הולדת 15, גילינו שהיא חולה באיזו מחלה נדירה וחשוכת מרפא. אני לא זוכר איך קראו למחלה אבל זה לא משנה. לאט לאט היא כבר לא הייתה אחותי הקטנה שהכרתי"… הוא נשם עמוק והמשיך "מהר מאד היא התחילה להרגיש לא טוב, כל בוקר קמנו למציאות חדשה. עוד משהו שהיא לא יכלה לעשות, עוד משהו שנשאר בשבילה בעבר, עוד משהו שמבחינתה הוא כבר לא מציאותי. באיזשהו שלב היא כבר לא יכלה לקום מהמיטה ואני עמדתי מהצד ולא יכולתי לעשות שום דבר"… דמעות החלו לזלוג במורד לחיו "אני פשוט ראיתי את המשפחה שלי מתפרקת ולא יכולתי לעשות כלום… עבר חודש מאז שהיא נפטרה. אני יודע שזה לא הרבה זמן ושמחכות לי עוד הרבה שנים בלעדיה אבל בשבילי זה מרגיש נצח… חודש שלם שאני מיסר את עצמי"…
"אתה לא אשם במה שקרה לאחותך", אמר עידו, מנסה להוריד גרם אחד של מצפון מליבו.
"היא הייתה אחותי הקטנה"… התפרץ. "אני האח הגדול, אני הייתי צריך להיות חולה, אני הייתי צריך למות, אני הייתי צריך להגן עליה, נכשלתי. נתתי למוות לקחת אותה." קולו נשנק מבכי. אף אחד מהם לא ידע איך לנחם אותו. הם ישבו דוממים בצד, נותנים לו לפרוק את שעל ליבו.
עידו חיבק אותו ואמר, "אני בטוח שאחותך לא הייתה רוצה להשאיר אותך לבד, להתמודד עם הצער. אני רק רוצה שתדע שאנחנו כאן בשבילך, לכל מה שתצטרך". מעיניו השתקפה אמינות. מרמזת שהתכוון לכל מילה שאמר.
הוא ניגב את שאריות הדמעות והמשיך לספר, "בכל אופן, בימים האחרונים שלה היא כבר ממש סבלה, היא הייתה נשארת ערה בלילות, באחד הלילות לפני שהיא נפטרה, היא כתבה את השיר הזה, בבוקר היא כבר לא הייתה איתנו"…
הוא לקח נשימה עמוקה, והחל לשיר

כוכבים מביטים עלי ממעל
כוכבים שולחים לי חיוך זוהר
לבנה משגיחה על כל צעד ושעל
ירח עלי שומר

כוכבים סיפרו לי
שהנה בא היום
זמן להיפרד
לומר שלום

כוכבים לחשו לי
שהנה בא הקץ
בצער רב
נותרים לבד אם ואב

אך אל נא נתייאש
אולי עוד ניפגש
נשב נצחק ביחד
נשכח מכל הפחד

הוא סיים לשיר, זרק את הגיטרה ועזב את המקום בריצה. זה כבר היה יותר מדי בשבילו…⁰