נשורת גרעינית

הייתי מדמיינת אותו. הייתי מדמיינת אותו כשאני שרועה במיטה. השעה שתיים או שלוש לפנות בוקר, ואני שומעת את ההפגזות מטלטלות את שנתי עם שאגות הרוח ומנסרת הגשם והעננים שהיו מתפצחים בשמיים ויורקים ברקים שהתפוצצו לרעמים. והוא היה פותח את הדלת וכל הרוח הייתה נכנסת פנימה, ושולי מעילו הארוך הישן היו מתנפנפים, מחליקים על אגנו ורגליו והוא מתפשט בדרך לאמבטיה לנקות עצמו משאריות החומרים הרדיו-אקטיביים, נשורת הגרעין ואבק השריפה. הייתי שומעת אותו מתחת למים, עירום וחזק, מסבן עצמו בפראות ומעט פאניקה, והפות שלי היה מתחיל לשיר ולרקוד בעדנה בין רגליי, והייתי חשה רטיבות שם, חמה ונעימה. הייתי נכנסת לחדר האמבטיה ורואה אותו בפינה של האמבטיה, מקופל ורדוף פחדים, ועירום. –הם באים,- הוא היה אומר, ואני הייתי אומרת שאין מה לחשוש. –מי בא?- הייתי שואלת. –ה-ק.ג.ב.- הוא היה עונה כי ככה קרא להם, ואני הייתי אומרת לו שאין מה לחשוש ומלטפת את חזהו, מרגישה את לבו פועם בחוזקה. –אין ממה לחשוש,- הייתי אומרת שוב ומחליקה את כף ידי במורד גופו אל איברו ואשכיו ומשחקת בהם בין האצבעות. –את לא מבינה…- הוא היה מנסה לקום, אך הייתי מהסה אותו, -תירגע,- ומשפשפת בסבון ומים את איברו הכהה. הוא היה נענה מיד למגעי ועומד זקוף וגאה, גם אם נזוף, ואני הייתי מלטפת אותו בחמלה וחופנת את האשכים, ואומרת שהכול בסדר. ואז הוא היה בוכה, אז הייתי מתפשטת ומחבקת אותו עירומה בתוך המים, ומפנה פיו ופניו לשדיי, כמו תינוק, והוא היה מוצץ את פטמותיי ודמעותיו ניגרות על פניו ושדיי. הייתי מכוונת את כף ידו אל בין רגליי ומבקשת שיעשה לי נעים, ואיברו היה חודר מאחורה אל תוכי והוא היה מנדנד אותי עליו כמו ערסל כשאני נוזלת ולא מרגישה את אצבעות רגליי.
>>>>>>>>>
ספטמבר 2012