נקמת המקררים ממאדים

"היי כרמלה!" בירכה אותה לשלום אריאלה ממפעל הפיס כשעברה לידה במסדרון. כרמלה הייתה מוקפת בטלפונים רבים, מתקשרת ומנתקת, מתקשרת ומנתקת. אריאלה צחקקה והמשיכה בדרכה, מודעת לעובדה שסיימה להיום את עבודתה.
כרמלה קיללה בשקט, והמשיכה להתקשר לאנשים שלא זכו השבוע בפייס.
היא התקשרה לאחד מהמספרים שנתנו לה – אחד מאלפי המספרים שנתנו לה – וחיכתה בחוסר-סבלנות שיענו לה.
לרוע מזלה, היא לא שמה לב לקידומת המספר, שהייתה הקידומת של מאדים.
לאחר שלושה צלצולים מישהו ענה.
"הלו?" היה זה קול רובוטי להפליא. הוא לא נשמע אנושי במיוחד.
"שלום, מדברת כרמלה ממפעל הפיס המקומי. ברצוני להודיע לך שאינך זכית השבוע, בחמישים מליון שקלים!!! יש!!!" היא אמרה בהתלהבות מזויפת ובקול מתקתק להחליא.

בצד השני של קו הטלפון עמד המקרר על-יד עמדת הטלפון והביט בטלפון במבט מבולבל.
מי היא כרמלה? חשב.
"על מה את מדברת?" הוא אמר בנימה מבולבלת.
"על זכיות מפעל הפיס." ענתה אותה כרמלה בטון עצבני מעט. המקרר נאנח, הביט בטלפון פעם נוספת וניתק. הוא החזיר את הטלפון למקומו באנחה.

כרמלה הביטה מזועזעת בטלפון שבידה, שפלט קולות שאמרו שהשיחה נותקה. היא החזירה את שפופרת הטלפון למקומה ומשכה בכתפיה, שכן השיחה הזו הסתיימה מהר מהרגיל.
נו, טוב, היא חשבה בליבה והרימה את הטלפון על-מנת להתקשר לאדם חסר המזל הבא שאינו זכה.

"אבא?" שאל המקררון הקטן. "מי זה היה בטלפון?"
"זו הייתה איזו כרמלה ממפעל פייס." נאנח המקרר. "היא מתקשרת אלינו כל שבוע, להודיע לנו שלא זכינו בפייס."
"אז למה אתם לא הורגים אותה, אבא?" שאל המקררון, שאהב משחקי פלייסטיישן אלימים למקררים וסרטי פעולה קרים במיוחד.
"האמת שזה רעיון טוב." הרהר המקרר בדבריו של בנו ובעיניו הופיע ניצוץ קטלני.
הוא חשב על זה. אולי זה יופיע בחדשות כדור הארץ הנחות בכותרת: 'מתקפת המקררים מכוכב הלכת מאדים'. זה יהיה משעשע במיוחד, חשב המקרר.
"תודה, בני," הוא אמר למקררון שהביט בו בחיוך מרוצה.
הוא זימן את המקררים החשובים ביותר על מאדים לאספה. כל המקררים התכנסו במשרדו של המקרר והביטו בו במבט שואל. אחד המקררים פיהק – כנראה הוזעק ישר מהמיטה – וברוב חוצפתו פתח את דלתו והוציא שקית שוקו. המקררים האחרים הביטו בו ברוגז, אך לא פצו את פיהם.
"ברצוני לעצור את כל הטלפונים הארורים שאנו מקבלים מכוכב הארץ הנחות. בכל אותם הטלפונים מתקשרת איזו כרמלה מאיזה מפעל פייס שאנו משתתפים בהגרלותיו, ואומרת בדיוק את אותו המשפט המרגיז בכל פעם. ברצוני לעצור זאת. ברצוני להגיע לכדור הארץ ולהתנקש בחייה הנחותים המפריעים לשלוותינו. מי איתי?" הוא קרא. כל המקררים סביבו הריעו ומחאו כפיים.
"עושה לי סיוטים בלילה, זאתי." יבב המקרר בעודו ממשיך לשתות את השוקו. "אני לא נרדם כבר חודשיים!!!" המקררים האחרים הביטו בו בהבנה עגומה וברחמים.
"כן, רואים," אחד מהם העיר. המקרר הביט בו בזעם והתקרב בצעדים איטיים ומאיימים. המקרר שפלט את ההערה לא הבין מה המקרר השני רוצה לעשות. המקרר, שבידו עדיין הייתה שקית השוקו, הגיע אל המקרר שפלט את ההערה ובלי היסוס שפך את שארית תוכן השקית על המקרר אשר פלט את ההערה.
"שמישהו יחזיק אותי!!!" צרח המקרר עליו נשפכה השקית, ושאר המקררים מיהרו לנסות להפריד בין שני המקררים המתקוטטים.

לאחר כשעה קלה בלבד כתריסר מקררים עלו על החללית, שיעדה היה כדור הארץ. המקררון הקטן רץ אחרי אביו, הוא דאג לשלומו, פן לא יחזור.
"אבא, אבא!" אמר המקררון, והושיט לעברו דגם קטן של מקרר בחללית. "קח!"
המקרר חייך בתודה וליטף את מקפיאו של המקררון. המקררון חייך.
המקרר הגדול נופף לשלום ונכנס לחללית הגדולה, טורק אחריו את הדלת המרובעת. המקררון נשאר וצפה בחללים הממריאה לעבר אותו הכוכב הארור והמקולל, בשם כדור הארץ. שם מתגוררת אותה הכרמלה, מאותו מפעל הפיס.
המקררון נשאר והביט בשמיים עוד כשעות ארוכות לאחר שהחללית כבר נעלמה.

בתוך החללית בלגן שלם השתרר. בערך חצי מתריסר המקררים שנכנסו לחללית עמדו וצעקו אחד על השני. אחד המקררים ישב בקדמת החללית וכיוון את כיוון תנועתה, אל עבר כדור הארץ. המקרר רק עמד והסתכל במהומה ששררה שם.
למה בכלל נרשמנו להגרלות הללו? חשב בתוגה. הוא הרהר בשאלה הזו מזה זמן רב. לבסוף משך בכתפיו, משלים עם המצב המקולל, והתיישב בכיסאו. הוא חגר את החגורה בדיוק רגע לפני שהמקרר בקדמת החללית הכריז: "ירידה! נא להדק חגורות!"
"מה? נוחתים?" שאל אחד מהמקררים ולאחר מכן נשמע קול התרסקות וצעקה. כמובן שגם קללה שקטה, שבמקרה כולם שמעו.
המקררים האחרים צחקקו והמקרר שלא נחגר מיהר להיחגר.

"שלום, מדברת כרמלה ממפעל הפיס-"
"רגע, זה לא אריאלה?"
כרמלה קיללה. בכל יום, אלף שיחות זהות לגמרי.
"לא. למה, ציפית לאריאלה? הרי מעטים מאוד מצליחים להגיע למצב שבו אריאלה המהוללת מדברת איתם," כרמלה אמרה בטון עצבני.
"אז באתי לבשר לך שלא זכית בחמישים מיליון שקלים!!! יש!!!" כרמלה אמרה באותה התלהבות מזויפת שבה השתמשה בכל פעם ופעם.
"תודה באמת." הקול מהצד השני של הקו נשמע רוטן. הוא ניתק. כרמלה נשפה ברוגז.
היא פנתה לבדוק למספר שכעת היא צריכה להתקשר אליו כשפתאום נשמעה חבטה עזה וכל המקום הטלטל.
"רעידת אדמה!!!" היא צווחה בפחד. היא ניסתה לצאת מהחדר אבל נפלה. אחת המנורות על השולחן נפלה לה על הראש וחשכה השתררה.

כרמלה התעוררה בחדר קטן ואפלולי. לא ניתן היה לראות דבר מלבד הדלת הלבנה. הקירות כנראה היו שחורים – לפחות כך היא חשבה.
היא ניסתה לקום אך גילתה שידיה ורגליה קשורים בחבלים שנראו חזקים במיוחד. היא הביטה כה וכה ונבהלה.
"הלו? יש כאן מישהו?!" היא קראה בבהלה. לפתע הדלת הלבנה נפתחה בחריקה צורמת ומישהו בעל גוף מלבני וגדול נכנס לחדר. הוא לחץ על מתג כלשהו והאור נדלק.
לאחר שראתה מי זה, כרמלה השתנקה.
היה זה מקרר. מקרר – גדול ומאיים. הוא החזיק בידו פטיש מנופח וחייך חיוך אכזרי.
"את היא כרמלה?" הוא שאל וכרמלה הנהנה. המקרר הגדיל את חיוכו – עד כמה שזה אפשרי.
"את התקשרת אלינו כל שבוע, והודעת לנו שלא זכינו. את הפרעת לנו ולשקט שלנו במאדים. על כך תשלמי." הוא אמר. כרמלה הביטה בו בבהלה.
המקרר התקרב בצעדים גדולים ומאיימים אל עבר כרמלה. הוא הניף את הפטיש המנופח אל עבר כרמלה והלם בראשה. כרמלה הביטה בו.
לאחר שהמקרר ראה שזה לא מצליח הוא זרק את הפטיש המנופח הצידה. הוא פתח את דלת המקרר והוציא מתוכו גרזן גומי גדול של יום העצמאות למקררים.
כרמלה נרתעה, והמקרר חייך.
הוא הלם בראשה עם גרזן הגומי מספר פעמים עד שכרמלה התעלפה שנית.

כעבור מספר שעות כרמלה התעוררה בשנית. היא מצאה את עצמה הפעם בתוך משהו שנראה היה כמו חללית. הפעם היא לא הייתה קשורה ויכלה לשוטט חופשי במקום – שלא היה כל-כך גדול.
"איפה אני?" מלמלה לעצמה. לפתע רעש סטטי נשמע ברחבי המקום.
"את בחללית לירח." נשמע קול רובוטי ומקוטע, מלווה בהרבה רעשים סטטיים. כרמלה נבהלה והתקרבה בריצה מגושמת אל עבר החלון העגול והקטן.
היא הביטה החוצה וראתה שהיא לא במקום מוכר. מקום חשוך. מאוד חשוך. היא לא ראתה כמעט דבר בחוץ.
"לא!!!" היא צעקה, צעקה שנשמעה עד מאדים, לשם המקררים כבר חזרו.

וכך נגמר סיפור נקמתם של המקררים ממאדים, בכרמלה ממפעל הפיס. מאז המקררים חיו באושר ועושר, בלי טלפונים שבועיים מכרמלה.

אבל…
-כעבור חצי שנה-

"הלו?"
"שלום אדוני, מדברת גבריאלה ממפעל הפיס-"
"לא!!!"