נקמתו של אוסיריס.

"תהיי בשקט, רגע!" לחש לעברי בקול חסר-סבלנות, לאחר שדחפתי אותו מעט. זה היה בטעות! הייתה תגובתי, אך רק רציתי לגרום לו להאיץ את ההליכה. התגנבנו בין הצללים, נחבאים מעיניי כל, יוצרים הסוואה בשביל עצמנו.
"טוב, בסדר." לחשתי לו בשקט בחזרה, קולי נשמע מעוצבן במקצת. הרי באמת הייתי מעוצבנת, כבר כואבות לי הרגליים מישיבה שפופה וממשוכת בחשכה, עיניי כואבות וכל פעם עפעפיי ניסו להיסגר – הייתי עייפה, מלילה ארוך ביותר, שלא נראה כעומד להסתיים.
"מעולה." השיב בקול אדיש, וידו נעה במהירות על נייר עבה וצהוב במקצת – קלף. לא ידעתי מה בדיוק הוא עושה איתו, אך נראה שהוא עושה זאת עם ידע לא מועט. בידו הוא אחז עט הרץ על גבי נייר הקלף בתנועות רציפות וחדות, כמצייר קווים ישרים לחלוטין.
גלגלתי את עיניי, המון זמן לוקח לצייר ריבוע, חשבתי לעצמי בעוקצנות. אך לא אמרתי זאת בקול רם, זה רק יגרום לו להאט יותר. לאחר דקות שנראו לי כמו נצח, הוא סובב את ראשו לעברי, חיוך מרוח על פניו. "סיימתי!" אמר בקול רם, רם מדי.
"תהיה בשקט." הפעם אני זאת אשר התלוננה עליו, חייכתי בלבי בשביעות רצון.
"אוי… לא." הוא הביט בי במבט אזהרה, ואני במידית הפניתי את מבטי אל האנשים אשר שוחחו לפני מספר דקות ספורות בשפה זרה לי, על כל מיני דברים אשר לא ברורים לי. מכיוון שלא הבנתי את דבריהם. פניהם חיוורות עם עיניים כחולות חודרות נעצו מבט הישר בעיניי, כל פניהם של הארבעה הסובבים אותו הופנו גם, לכל אחד צבע עיניים שונה, צבע עור שונה וצבע שיער. הם נראו כל כך שונים כאשר הם לבשו את אותם בגדי מקטורן אפור עם ג'ינס שחור פשוט, ועל ראשיהם מגבעת שחורה התואמת לנעלי העור. הבטתי באיש השני, בעל שיער חום בעל צבע עור מוקה, עיניו הצהובות צלולות כבדולח, משקפות את פניי המנסות להיות נחושות, אך אפילו אני הרגשתי שאיני מצליחה.
הרביעי שעמד הכי רחוק מאיתנו נהם משהו בשפה המשונה ההיא, ראיתי מזווית העין את ג'וליוס הנרעד.
"הכל יהיה בסדר, הם סתם חבורה של אנשים מסתוריים בעלי כובעים." ניסיתי לעודד אותו, קולי גדוש ציניות. אך פניו נשארו מפוחדות ואמיצות באותו הזמן, ערבוב של הפכים מושלמים.
"הו, לא הם לא." מלמל ג'וליוס הרועד לידי כמעט לעצמו. הוא תפס בידי בחוזקה כזו שנאנקתי בכאב, והחל לברוח משם כאשר הבחין שהאנשים מתקדמים לכיוונו.

"אבל זה לא יכול…" מחיתי דמעה שהתגנבה לעיני. כמה שעות עברו מאז שהמקרה הזה קרה? שלוש שעות, ארבע, אולי אפילו שנה שלמה? והנה הוא… נאנקתי בעצב. ראשי מונח על חזהו, דמעות קרות מכתימות את חולצתו.
"בבקשה, לא." מלמלתי לעצמי, קולי חנוק וחרישי, מתפלל לעזרה.
אני אפילו לא בטוחה מה קרה בשעות האחרונות. הכל קרה כל כך מהר. הבריחה מהאנשים המשונים, אנדרטת מחט קליאופטרה הנמצאת בלונדון, ואנשי חיה משונים. הכל עבר במהירות, לא נותן לי אפילו להוציא הגה.
"היית צריך לקחת אותי, אוסיריס. אותי!" התייפחתי בבכי רם, קולי הדהד באולם המרוסק.
'את החלטת, היו לך אפשרויות.' קול מצמרר ורועש אמר בתוך ראשי, אך לא הייתי בטוחה אם רק אני שומעת את זה או קולו מהדהד ברחבי החדר.
"הכל שקרים, זה רק חלום רע." ניסיתי לשכנע את עצמי, ניסיון שלא עבד כלל.
'אני לוקח אותו איתי,' הקול המשיך, נוקשה וחס רחמים.
"לא." לחשתי בכאב בזמן שדמעות מטיילות על לחיי, "אתה לא יכול לקחת אותו!" צעקתי הוחזרה מקירות החדר הסדוקים ורק הגבירו את עוצמת קולי.
עיניי התרוצצו על גופו, הוא נראה כל כך שליו. כמו תמיד.
וברגע אחד, קבר שחור ומעוטר במילים מצריות עתיקות נסגר מעליו, פשוט הופיע. צווחתי, לא מתוך הפתעה, אלא מתוך אכזבה. מעצמי. הקבר נבלע במהירות ברצפת המוזיאון, כל החדר דמם. רק הבכי השקט שלי, על גופתו של אהובי. בן למשפחת קיין.
אני הייתי אמורה ללכת. הוא נתן לי לבחור, ובכל זאת עשיתי את הצעד הלא נכון.
אוסיריס, עשה זאת בשנית. הוא ריסק את המשפחה שלנו לגזרים.