נקמתה של בריחה

היום אני ושילה צריכות לסגור חשבון.
מישהי, איזו סתומה אחת, הלשינה עלינו למורה שאנחנו ברחנו מהבית ספר. איזו דפוקה. בסדר, זה נכון, זאת סיבה לומר לכל העולם ואשתו שאני ושילה יצאנו לכמה דקות מהבית ספר? ועוד למורה הכי קשוחה בבית ספר! גם לא הלכנו להרבה זמן… רק רבע שעה, לא משהו רציני. מה בכלל היא אומרת עלינו דברים? מי מכיר אותה בבית ספר חוץ מהעצים? אני אפילו בקושי יודעת את השם שלה. יאללה, שתתחפף מהחיים שלי כבר. כלבה בת כלבה. אנחנו מחפשות אותה בבית ספר, מסתובבות, שואלות. יאיר מהכיתה המקבילה אומר שהוא ראה אותה למטה ליד הספסל המוזנח והמתפורר, לבד, מוסתרת מעיניים חטטניות. אנחנו שועטות לשם בתקווה לכסח לה כבר את הצורה. תוך דקה של הליכה מהירה אנחנו מגיעות לספסל, אך הסתומה לא שם.
"סעמק!" אני מקללת. "פספסנו אותה. בטח מישהו סיפר לה שאנחנו באות."
שילה מרגיעה אותי, "אל תדאגי, אנחנו נתפוס את התחת המכוער שלה תוך שנייה. מבטיחה לך."
אנחנו מחפשות אותה עוד קצת וזמן קצר לאחר מכן אנו מוצאות אותה בקומה השלישית ליד חדר המנקות. הגיעה זמן הנקמה.
"מה, חשבת שתוכלי להיכנס, ולצאת בלי כלום?" שילה שואלת בטון מסוכן.
הטינופת הקטנה יושבת מצונפת בעצמה, ונראת מפוחדת. נראה לי שהיא מנסה לומר משהו אבל יוצא לה רק צליל ממושך וחסר משמעות.
אני מתענגת על הפחד והטיפשות שלה ומנצלת אותם. "מה? מה? מממ ממ ה , קש קש קשה לך ךךך לדבבב רר? חה! פתאום את לא יכולה לומר כלום עם הפה הפטפטן והמלשן שלך?" אני מגחכת ומתנשאת מעליה. "שילה," אני לוחשת. " מה בא לך לעשות לה?"
שילה מחזירה אלי. "הכל הולך."
אני לוחשת לה בחזרה "סבבה" ומתחילה להקניט את הילדה.
שילה מושכת לה השיער חזק ושיערות נתלשות מראשה הקטן והטיפש. אני דוחפת אותה ובועטת בעיטות קטנות. היא לא מוציאה הגה. פשוט יושבת וסובלת את כל המכות שאנחנו נותנות לה. אני נהנית מכל רגע של כאב מצידה של הילדה ומרגישה חזקה. הילדה הזאת היא כלום, אבל מגיע לה ועוד איך. שילה תופסת אותה שלא תזוז ואני, בכל עוצמת גופי סוטרת לה בלחי. לחיה אדומה אך אני לא מפסיקה. להכות אותה זה כל כך כיף. היא קורבן קל מאוד והיא לא תתעסק איתנו יותר, המגעילה המחורבנת הזאת. עוד סטירות, עוד בעיטות, משיכות בשיער ודברי העלבה. היא פשוט סותמת את הפה. כל גופה חבוט וגם בגדיה קרועים מעט ומורחבים מכל המשיכות. אני מעקמת את ידה הפוך ועל פרצופה נפרסת מסכת כאב מיוסרת. זעקה ראשונה נמלטת מפיה, חלשה אך ברורה.
שילה מתלהבת. "מה אמרת? לא שמעתי ברור, דברי יותר חזק!" אני מהדקת את אחיזתי בה, ומפילה אותה על הגב. אני לא מבזבזת זמן ודורכת עליה חזק בכל כובד גופי. התחושה כל כך משכרת. אני יכולה להישאר ככה שעות.
"עכשיו , את יודעת מה הלקח?" אני שואלת במתיקות. היא לא משיבה כלום, רק מבט מבועת. "שלא מתעסקים איתנו, מותק." את המראה של פרצופי היום היא לא תשכח לעולם, אני בטוחה. מבט מלא שנאה וכעס ונקמה. מבט מתנשא ומתרומם שאומר רק דבר אחד : אל תתקרבי אלינו יותר אי פעם. הילדה נראת כמו כלב רחוב, נטוש, מפוחד. קיבלתי את הנקמה המתוקה שלי. צלצול נשמע מהרמקולים ברחבי בית הספר וסימן לנו שהגיע הזמן לחזור לכיתות. עשיתי את שלי.
"זה הגיע לך, זונה."