נקודת תורפה

אור ההודעה הפר את חשכת החדר. ליבו פעם בחוזקה, רק בן אדם אחד שלח הודעות בשעות הללו. הוא הסיר את הסדינים הלבנים באיטיות כדי לא להעיר את שון, ובחן את קימור גבה המושלם. היה לו חשק להעיר אותה כדי להיות עמה שוב, הוא התמגנט לגופה, לעיניה הזהובות, משיכתו הייתה כה חזקה שהכאיבה. הוא מעולם לא הרגיש כך, הוא חשד שזו אהבה. הוא נאבק כדי להזכיר לעצמו מה היא הייתה באמת, רק עוד משימה.
הוא פתח בעדינות את הדלת לאמבטיה, וקרא את ההודעה של המפעיל שלו.
"תהרוג אותה לפני עלות השחר."
הוא אחז את הכיור כדי לא ליפול, כל הכוח נזל מרגליו. הוא עשה כל מה שהארגון דרש ממנו, גנב, הכה, שיקר, ורצח מבלי להניד עפעף. מתוך אינסטינקט, הוא תכנן כיצד יעשה זאת. האם יחנוק אותה באמצעות הכרית? אולי הוא ישתמש בסכין שהשאיר במגירה? הוא תמיד נשא רעל בתיקו. ההכשרה שלו הייתה אינטנסיבית, מוחו תוכנת לבצע במהירות ויעילות. אלימות לא הייתה זרה לו, אך המחשבה על פגיעה בשון החליאה אותו.
הוא בחן את עצמו במראה, מי הוא היה באמת? תמיד ידע שהוא מסוגל לעשות הכל, מבלי להרגיש שום חרטה. חוסר התחושה היה היתרון הכי גדול שלו בתקופה ההכשרה. אף אחד לא חשב מהר כמוהו, ובאופן כה אכזרי. הוא עשה מה שצריך, ללא קשר למחיר. כאשר הביט שוב במראה, רצה לראות את עצמו כפי שהשתקף בעיניה של שון. גבר חכם, מקסים, מישהו שאפשר לסמוך עליו, ולבנות איתו עתיד. הוא חשף בפניה דברים שלא סיפר לאף אחד. להפתעתו, היא לא נרתעה. מסיבות שלא הבין, השיתוף המיס את החומות ביניהם.
הוא חזר אל חדר השינה, גרונו התייבש כאשר שכב לידה. הוא לקח לגימה מבקבוק המים שהיא תמיד השאירה לו, כדי שלא יצטרך לקום בלילה אחרי שהתעורר. היא טענה שהוא סובל מסיוטים, הוא אף פעם לא זכר אותם. חום גופה היה מפתה. הוא רצה להישאר לצידה לנצח, אך לא הייתה לו ברירה. המפעיל היה חד משמעי. הוא ידע מה קרה לאלו שמפרים פקודות, הם לא נשארים בסביבה. הארגון היה ידוע בחוסר סבלנות כלפי קצוות רופפים, הוא לא רצה להפוך לאחד.
הוא אחז בסכין, היא הרגישה מלוכלכת, כאילו היא ידעה את הפשע אותו תכנן. שון החליפה את תנוחת שנתה. בזהירות, התאים את גופו כך שיהיה מולה. הוא הכין את עצמו, והרים את הסכין. עיניה היו עצומות, והופנו ישירות אליו, משהו בה שבה אותו. הוא הפנים כי אינו מסוגל לעשות זאת.
פלאפון רטט על השידה, עיני הדבש שלה נפקחו. הוא זיהה שם בהלה, פחד ויותר מכל אכזבה. היא צעקה. הוא רצה להגיד משהו, אך היא הדפה אותו בחוזקה. הוא נפל עליה עם הסכין. כתמי דם שקעו אל הסדינים הלבנים. הוא נאנח בכאב, הסכין חדר דרך עורה הרך. הוא אחז את פניה בידיו ובכה, כפי שלא בכה בחייו. היא הייתה אהבתו היחידה, כיצד ימשיך בלעדיה?
היא אמרה משהו, קולה כה חלש שליבו נפער. ״אני מצטערת, אני כה מצטערת."
הוא הרגיש מחנק בגרונו, האוויר לא מצא את דרכו לריאותיו. הוא הסתכל אל בקבוק המים שהיא תמיד השאירה עבורו, והבין על מה היא הצטערה. אור השחר האיר את עיניה הזהובות. היא הייתה הדבר האחרון שהוא ראה.