נקודות על גג גורד השחקים

הם עלו לגג גורד השחקים. מהמקום ניתן היה לראות את כל העיר, והרוח השורקת גברה על קולות הכביש הסואן שמתחתם. היה משהו מקסים במרפסת הקטנה שבה עמדו, למרות הסיגריות הכבויות שטינפו את הרצפה, ושכבת האבק הדקה שהצטברה על שולחן העץ הישן.

הבחור הצעיר נזכר עכשיו בפעם הראשונה שעלו לשם. הם היו אז צעירים אפילו יותר, שוקעים בעבודה ובחובות וטובעים באחריות שאיתה עוד לא ידעו להתמודד. הוא עלה לשם להשכיח את כאב הראש הטורדני שהעיק עליו, והיא עלתה אחריו. הוא קרס לכסא העץ המתפרק ועצם את עיניו, מתענג על הרוח הקרירה ועל ההקלה שבמנוחה. היא התיישבה לצדו ובהתה בנוף שנפרש תחתם. איש מהם לא דיבר, אבל השתיקה היתה נעימה. הם מעולם לא דיברו על הפעם ההיא, אך מאותו היום הפכה המרפסת הקטנה שבראש גורד השחקים למקום המיוחד שלהם.

הם עלו לשם מדי פעם, כשרצו שקט, מקום ריק לדבר בו, או סתם פינה רגועה. לפעמים הם היו צוחקים שם, לפעמים שותקים, לפעמים משוחחים, ורק לעיתים רחוקות בוכים, האפרוריות של הקירות מספקת להם נחמה.

הפעם, בכל אופן, הם עלו להתבונן בנוף. זה היה בוקר חורפי ואפור, ולמרות שהרוח שנשבה היתה חלשה יחסית ולא ירד גשם, הבחור הרגיש את הקור חודר לכל עצם ועצם בגופו.
הוא קירב את ספל הקפה המהביל לשפתיו, מרגיש את חומה של הכוס בידיו, ולקח לגימה קטנה מהמשקה הרותח. החום התפשט בגופו מיד, מפשיר את איבריו הקפואים ומגרש את הקור שאחז בו.
הוא הפנה את מבטו אליה, אבל נראה היה שהיא לא שמה לב.
היא היתה שקועה בנוף העירוני שנפרש לפניהם, גומעת בעיניה את הרחובות, הבניינים והאנשים, שפתיה מעוקלות לחיוך קטן ועל פניה מבט מהורהר. המראה גרם גם לו לחייך.

אחרי עשרים דקות של שקט, היא היתה הראשונה שדיברה.
"תראה את כל האנשים למטה," היא אמרה, מחווה בראשה קלות לעבר הנוף.
הבחור הצעיר הניח את ספל הקפה על השולחן הקטן, התקרב למעקה, ובחן לרגע את הרחוב.
"אפשר לראות מכאן רק נקודות מטיילות", השיב.
"לזה התכוונתי," היא ענתה בלי להתיק את מבטה מהמראה, וחיוכה התרחב, "ויש בזה משהו מעודד".
הוא הרהר לרגע בדבריה, לפני ששאל בגבות מורמות: "להסתכל על האנשים הקטנים מלמעלה גורם לך להרגיש טוב יותר עם עצמך?". הבחור כבר היה רגיל לצורת המחשבה שלה, לתהיות וההערות הקטנות שלא נראו קשורות לדבר ולמשפטים בעלי כוונה לא ברורה, והעדיף לפנות אליה בגישה עוקצנית במקום לבקש בכל פעם הסבר באופן ישיר.
היא הפנתה אליו את מבטה.
"פשוט תסתכל עליהם," אמרה, וחזרה לצפות במתרחש ברחוב. "אתה יכול להבדיל ביניהם מכאן?".
הוא הביט שוב למטה, מתמקד בשתי נקודות זעירות שנעו ממש בצמוד לגורד השחקים. עיניו התאמצו לסרוק אותן, אך לשווא. חוץ מצבע הלבוש, לא ניתן היה להבחין באף פרט. רק שתי נקודות צבעוניות זהות כמעט לחלוטין.
"לא", הוא ענה לבסוף, תוהה לאן היא מנסה להוביל אותו הפעם.
"בדיוק".
העיניים שלה נצצו עכשיו, והוא הרגיש גל של חום עובר בו, למרות שלא נגע בספל הקפה שלו כבר למעלה מחמש דקות. "מכאן כולם נראים אותו הדבר", היא המשיכה, "אי אפשר לקבוע אם מישהו עני, עשיר, חכם או טיפש. כל מה שאפשר לראות מפה הוא נקודה. לא משנה אם אתה מנהל של חברה ענקית או נער חסר בית, בשביל מי שעומד כאן – אתה בסך הכול עוד נקודה. וכשכולם רק אלפי נקודות זעירות שחולפות ברחוב, הכשלונות הקטנים והפגמים שלך פחות משנים. גם אם לעולם לא ניהיה יותר משתי נקודות מטושטשות וחסרות חשיבות, זה בסדר, כי אם מסתכלים על התמונה מלמעלה כולם כאלה. יש בזה משהו מעודד".
"אולי", הוא הודה.
משב רוח קפוא חדר את מעילו העבה של הבחור, והוא רעד קלות. ספל הקפה היה כבר ריק כמעט לחלוטין, והמשקה המועט שעוד נשאר בו היה קר.
בלי לומר מילה נוספת, הוא הרים את התיק שלו מהכיסא, היא כרכה את הצעיף שלה סביב צווארה, והם חזרו חזרה למבנה וירדו במעלית בדממה. הם חלפו על פני השומר בכניסה לגורד השחקים, שני צעירים במעילים עבים וידיים שלובות, ויצאו חזרה לאוויר החורף הצונן.
כשהביט הבחור על גורד השחקים הענק שהתנשא מאחוריהם, רק אז הבין עד כמה קטנים הם באמת – שתי נקודות זעירות נוספות ברחוב הסואן.