נפש

את לא מכירה אותי..
עוד לא ראית אותי בעיינייך, עוד לא חשת את עורי, עוד לא שמעת את קולי..
ואני לא ראיתי את גופך, אך ראיתי עמוק אל תוך נפשך..
נפשך היפה, הכאובה, המיוחדת..
נפשך שנגעה בליבי..
פעם אחר פעם, הנפש היא שנוגעת בליבי, לא הגוף.. מה מקולקל בי?
מדוע, מדוע אתה אוהב את החלשות?
מדוע אתה אוהב את הפגועות?
מדוע לא אכפת לך מהגוף..
ואין אחת שתדמה לי, אחת שתאהב על פי נפשי, אחת שתסתכל עמוק לליבי הפצוע ותשאר שם כי זה נעים..
חיבוקי עוטף אותן, חיבוק מסור, אוהב, מחמם, נוגע בנפשן ואוהב את מי שהן.. והן, כל אהבותיי, מתגוננות בחיבוק כשגופי נפצע, הוא לא נפצע ממטחיי העולם על גבי, לא מלקיחת הכאב מהן, אלא מהן..
הן, אהבותיי הן ששורפות את נפשי המיוסרת וחסרת ההיגיון ופוצעות את עורי המצולק..
כל אחת ואחת נשארת תקועה בלבי, כבולה לנפשי ואין לי את המפתח, אין לי את המפתח להשתחרר מאהבתי ולברוח..
וכשאני מחליק אל בין עינייך, כשאת רואה את פניי הפגומות, אני כבר רואה את מבט הגועל שיהיה על פנייך..
ידיי מצולקות, אין זה צלקות מסכינים, אלה צלקות אהבה.. צלקות שנוצרו עם הזמן אך בעיניי קיבלו משמעות חדשה – להיזכר ברצון להוסיף חתכים..
וכשתתרחקי, תלכי ותמצאי אדם אחר שיעטפך בחיבוק, מה יהה גורלי?
אני אחפש מישהי חדשה לעטוף, מישהי חדשה לאהוב, מישהי חדשה שתשרוט את לבי..