נפש תחת ייסורים

אני מרגישה שאני אוהבת לייסר את עצמי.
אני מרגישה שהתמכרתי לתחושת הדיכאון כמו לסם שהורג אותך ביסורים אט אט.
חשבתי. הבנתי שאני לא יכולה לדמיין חיים מאושרים, ללא אותם ייסורים, וללא אותו דיכאון.
והבנתי, שכנראה, אני מוצאת ניחום בדיכאון. ניחום חולני שמוזר לקרוא לזה ניחום. אבל זה מה שהדיכאון עושה לי- הוא מנחם אותי.
אולי אני נמצאת באמצע ערפל של כל מיני רגשות, וכל פעם אני מרגישה אחרת, וכל זה רק כדי למצוא את עצמי.
אבל לפעמים אני תוהה- האם זאת הדרך? דרך עם כל כך הרבה ייסורים שגורמים לך להתמכר לתחושתם.
דרך שאולי בסופה רק אמות עם אותו ערפל על ליבי.
אם אדבר על כך עם מישהו אצחק על עצמי כשאשמע את דברי בקול. בקול ההגיון.
וזהו גם כן אחד ימיסורי- לכלוא את הדברים בתוך תוכי, בלי לספר לאיש על רגשותיי הכנים מכיוון שאני לא מצליחה. אני פשוט לא מסוגלת לספר את זה לאיש. עדיין לא. אני יודעת שאני פשוט צריכה למצוא את האדם הנכון לפתוח בפניו את ליבי לרווחה, לגלות לו את כל צרותיי וייסוריי המוזרים שאני מבינה כעת שהתמכרתי אליהם.
נימאס לי לדבר עם האנשים היקרים לי, אנשים שאני סומכת עליהם ללא רבב, רק עם לב גלוי למחצה.
לפחות אני יודעת את הסיבה- הם לא יבינו אותי. הם יחשבו שיש לי בעיות נפשיות, יחשבו שאני מוזרה במובן המפחיד של המילה. הם יחשבו שאני משוגעת.
אני מניחה שאני לא מדבר איתם על הדיכאון שלי ביגלל הפחד שלי מתגובתם והידיעה שלא ניתן להשיב את הנאמר ואצטרך להתמודד בכל כוחי- שגם ככה נאבק בדיכאון – אם התוצאות הנלוות.
אולי ביגלל שאני לא יכולה לבטא את הרגשות והתחושות שלי ולהמיר אותם למילים עם כוונות אמיתיות.
אולי אני פשוט לא מסוגלת לגלות לאיש את הסיבה שאני בוכה כל לילה ומתנחמת מהדמעות. מתנחמת מהמוזיקה. מתנחמת מהאפלה המתוקה שאני מייחלת שתגיע כבר.
האפלה. הלילה. לילות שבהן אני נשארת ערה וחושבת. פשוט חושבת על הכל. לפעמים אני בוכה. לפעמים אני צוחקת. ולפעמים אני מגלה דברים.
וכל לילה שבו נידודי שינה תקפו אותי- ניסיתי לחפש אחר הירח. בעיקר כשזהר במלואו. הוא ניחם אותי יותר מכל דבר. אבל לפעמים כשהירח לא הופיעה הסתפקתי בכוכבים המועטים אך המרהיבים, שגם הם סיפקו לי נחמה.

אני לא מספר דבר על כך לאמא שלי.
ולפעמים אני שוקלת את הרעיון שיכול להיות שהיא תצליח להפיג מימני את הערפל, להפיג את הדיכאון, ולגרום לי לחייך סוף סוף.
אבל אני תמיד חוזרת לנקודת ההתחלה עם חרטה על העניין.
אני אוהבת אותה. היא יקרה לי. אבל אני לא יכולה לדבר איתה על זה, היא לא האדם הנכון לדבר איתו על זה. וכך גם סבתא וסבא שלי, לשתי חברות. הם כולם יקרים לי. אבל הם לא יובינו.