נפרדנו

"אז איך הולך לך איתו?" היא שואלת, ומצחקקת.
היא הייתה בטוחה שהוא יהיה האחרון, וכבר רציתי לפוצץ לה את הבועה.
"נפרדנו." אני אומרת ומסתובבת בכדי להביט בפניה.
אני לא יכולה להסביר את זה, אבל אהבתי את האכזבה ההיא
שהופיעה שנייה אחרי שאמרתי דבר כגון זה.
זה לא משום שאני אוהבת לאכזב אותה, או סיבה אכזרית כזו,
אני פשוט אהבתי את העובדה כי זאת תגובה טבעית ולא מזויפת ככול השאר.
"אוי, יקירתי, ואיך את מסתדרת עם זה?" היא ממהרת לעטות מסיכה על פניה.
כנראה פוחדת שאגלה שיש לה רגשות.
"אני בסדר," אני אומרת. "אני כבר שכחתי ממנו."
אך זה שקר.
אני זוכרת אותו, כול רגע שבילינו יחד.
אם אני אעצום את עיניי אני אוכל להרגיש בידיו מטיילות על צווארי.
אך, אסור היה לה לדעת, אחרת, היא עוד תנסה לשכנע אותי להשלים איתו.
ואני לא אשקר, אני פגועה מספיק בשביל לעשות זאת.