נפילי העורב.

זה היה עורב שחור כלילה, נוצותיו בהקו מליל הירח המלא. הוא היה גדול, הרבה יותר מעורבים רגילים הקיימים בעולם האמתי. עיניו היו זעירות ומלאות בצבע שחור ככנפיו העצומות שהוצמדו לגופו. הוא היה חכם, נבון. כיצד ידעתי זאת? איני יודע, אני רואה ומבין. כך הרי החיים עובדים. אף אחד לא בטוח עד הסוף בדבר כלשהו.
אני לא בטוח למה אני זוכר את אותו עורב. פעם אמרו לי שזהו הסמל של המלאכים, אך אני לא בטוח שזה נכון. בטח זה עוד שקר שנאסף לרשימה ארוכה מאוד, הנמצאת אי שם במעמקי ראשי.
הוא הפנה את ראשי אליו, עיניו חודרות וקוראות את כל רגשותיי אשר עברו בי, בכל שנות חיי. צמרמורת חלפה בגופי. הוא עמד על סלע שהתרומם מהקרקע, עצי היער הגבוהים נישאו גבוה מעל, מוסיפים לאווירה המלחיצה. עמדתי במרחק של עשרה מטר ממנו, מהעורב ההוא. הוא שידר עוצמה, כוח ואצילות. שלושה דברים שלי אין.
הוא אמר לי משהו. קטע משונה ביותר, שנחרט בזיכרוני לעד עם תמונתו המלכותית.
'ירח עתיק, בוער מעל אלפי מילים שקטות.
עוצמת הדממה, תקרע את השירים מפיך.
כך המלאך הנופל, נפיל הנוצות, ייזמר לעד.'
אני התמוטטתי באותו מקום שעמדתי בו, רגליי כשלו מתחתיי ונפלתי לפני שהספקתי לפלוט הגה. מצאתי את עצמי משותק, שומע את כנפיו הגדולות של העורב חובטות באוויר הקר של הלילה. ואת הדגדוג הקל על אפי, כשנפלה עליי נוצה שחורה לחלוטין.

אני מחזיק את הנוצה בידי, נזהר שלא לשבור אותה לשניים.
עד היום, אני שומר את אותה נוצה. את הנוצה הזו, שמצאתי בחלום משונה ומוזר. לאחר החלום ההוא, התחלתי לחקור את הסיפורים עליו, על העורב. ראיתי שמעט מאוד אנשים נבחרים להיות מלאכים נופלים. מעולם לא הבנתי את הקשר.
אך היום הבנתי, שאני אחד מנפילי העורב.