נערת הבמבה

אני יושבת בחצות על הספסל הנטוש, שקית במבה חצי ריקה ובקבוק מים לצידי, מחברת חצי מלאה ועט חצי עובד בידי, ואני כותבת.
אני כותבת את מה שאני רואה, את מה שאני שומעת, את מה שאני חושבת שאנשים חושבים עליי, נערת הבמבה.
אבל בעיקר, אני כותבת על הכלום.
כבר שעה שאני יושבת כאן, ורק לפני עשרים דקות התחלתי לכתוב משהו באמת. אני מנסה לתאר במילים את הריקנות שאחזה בי עד לפני כמה דקות, אך הכל לשווא.
מסתבר שאיני מכירה את המילים שמתארות זאת במדויק.
אני חוזרת דף אחד אחורה וקוראת את כל המילים שניסיתי בעזרתן להביע את התחושה המוזרה שאחזה בי. פחד. כאב. כעס. חמיצות. נואשות להסתתר. דופק. חוסר דופק. בהלה. אטימות. מרירות. צרחות. זה הרגיש לי כאילו כל מילה מתארת חלק אחד, אבל אף אחת לא מתארת את הכל במדויק.
ואולי זה כי כולן ביחד מתארות את התחושה?
בכל אופן, חזרתי אל הדף הנוכחי. היו שם כמה שורות כתובות, כמה שורות שסימנתי עליהם איקס (כדי להתעלם), וכמה מילים שנמחקו מרטיבות (כנראה מהמים).
זה מגוחך, אני אומרת לעצמי בשקט ומנסה להרגיע את הצחוק שמאיים לעלות. אני בכלל לא התכוונתי לכתוב, בכלל לא התכוונתי לפתוח שוב את המחברת הבלויה הזאת, לשלות אותה ממעמקי המגירה ועוד לקחת אותה איתי לסיבוב – והכל כדי לשוב ולכתוב בה בסוף! אבל נראה שזה מה שיצא בסוף.
עוד כמה אנשים חולפים על פניי והמבטים המשונים שעל פניהם מתרכזים לבסוף בעיקר בבמבה. 'הם תמיד יקראו לי נערת הבמבה מאחורי הגב, ההיא עם השיער המקורזל והצהוב (למרות שעכשיו הוא נוטה לחום צהבהב). הם תמיד יחשבו שאני מוזרה מדי. הם חושבים שאני לא יודעת, אבל זה כאילו כתוב להם על המצח במרקר.

"אנשים מדברים על אחרים. הם תמיד חושבים שהם יותר טובים מהם, שהם היו יכולים לעשות את העבודה שלהם יותר טוב, שהם לא היו עושים את אותה טעות. אני תוהה לעצמי מתי הם יבינו שהם לא היו עושים את כל זה יותר טוב מהם.
לפעמים אני חושבת שאני יודעת הכל, אבל אז יוצא לי לשמוע דברים של אחרים, דעות שלהם, ואני מבינה שיש לי עוד המון להבין וללמוד. שאני עדיין לא בחצי הדרך.
מישהו אמר לי פעם שחוכמה לא נמדדת בגיל, אלא בבגרותו של האדם, ושהיא בעצם מה שבונה אותנו. הבגרות שלנו, היכולת לקבל את ההחלטות הנכונות ברגעי הלחץ האלה או אחרים, או סתם ברגעים המתאימים.
"אנחנו לא סתם חיים כדי לגמור מחזור חיים אחד, אלא גם כדי לנסות ולתקן דברים בדרך, להפוך אנשים לאנשים טובים יותר וגם את עצמנו, לנסות ולהשפיע.
במותנו לא נשנה דבר, אולי רק נגרום למישהו לפקוח עיניים ולהבין משהו ממה שעשינו."
מתי הספקתי לכתוב את כל זה? – זו היתה המחשבה היחידה שעברה במוחי עכשיו. התחושה המוזרה כבר לא נמצאת בי. כל מה שאני מרגישה עכשיו הוא מוח ריק ממחשבות, ועייפות. אולי כדאי שאחזור הביתה, אלך לישון ואחזיר את המחברת הסוררת הזו למקומה, שם היא לא תוכל להציק לי יותר עם מחשבותיה.