נערה

ברחבי אותה השכונה נשמע אזעקה צורמת.
נערה יצאה מן הבניין, ואיש לא העיף בה מבט שני.
היא פשוט הייתה רגילה מדי מכדי להיות חשודה.
פניה היו פשוטות, ריקות מהבעה מכדי להיות אפילו מעניינות ושלא נדבר על יפות.
שיערה היה עכברי ומעט חסר חיים.
היא לא הייתה נמוכה אך גם לא גבוה, היא הייתה בינונית לכול היותר.
מאוחר יותר, כשישאלו את העדים אם הם ראו מישהו יוצא מן הבניין, הם לא יזכרו אותה.
וגם אם יזכרו, לא ידעו כיצד לתאר אותה.
והיא ידעה שזה יקרה.
אנשים שכחו אותה במשך כול חייה, והיא ידעה שגם עכשיו, איש לא יבחין בה.
היא שנאה את העובדה הזו במשך כול חייה, אך כמעט, היא החליטה שהיא יכולה להשתמש בזה.
אז היא פרצה למקום, לקחה מה שרצתה ויצאה משם.
עד כדי כך פשוט זה היה.
ביומים הראשונים, היא הייתה בטוחה כי יתפשו אותה.
אך לאחר זמן מה, הם עצרו את אחד מעובדי המקום והכניסו אותו מאחורי הסורגים.
הדבר הרגיעה אותה, כול עוד לא הכניסו אותה מאחורי הסורגים, הכול היה בסדר.
לאחר זמן מה, היא הייתה מוכנה לנסות שוב, ושוב ושוב.
היא גנבה והמשיכה בחייה.
מעולם לא תפסו אותה.