נערה אומללה

אני בהיתי בה, אני לא יודעת למה, אני מניחה שפשוט לא היה שום דבר אחר להביט בו.
אהבתי להביט בה, לא רק בגלל שלא היה לה אכפת שאני עושה את זה, אלא גם בגלל שהיה בה משהו אומלל לחלוטין.
אם כי רוב מי שסיים פה, היה אומלל ושבור ומקרה אבוד, אך היה בה משהו מיוחד, משהו באומללות שלה היה שונה מזו של כל השאר, היא הייתה אומללה כמו חיית בר כלוא, מישהי שלא צריכה הרבה, רק את הרוח בשערה והאדמה הקשה לרגליה.
היה משהו בעיניה שסיפר שבדיוק כמו חיה כלוא, היא תילחם עד נשימתה האחרונה, שאם מישהו ידחוף אותה אל דרך ללא מוצא, היא תדאג לעשות ככל שתוכל בשביל להימלט, אך אם היא לא תוכל לברוח, היא תדאג להשאיר מאחוריה כאוס, היא תדאג לכך שהם יזכרו אותה.
היא הייתה שונה מאיתנו, אנחנו היינו אנוכיים, רצינו יותר מחיינו, רצינו אחוזות ונשפים, חליקינו רצינו ערמות של מחזרים, רצינו עתיד עשיר, אלו מאיתנו אשר היו אנשים פשוטים יותר העדיפו עתיד פחות זוהר, אך מוכר יותר, בית קטן ומשפחה.
אך היא, היא הייתה מוכנה לצאת אל הלא נודע, כל עוד היא תהיה חופשיה לחלוטין, היא תהיה מוכנה ללכת לכל מקום בכל זמן, ובגלל זה הערצתי אותה, את הנערה האומללה וחסרת הסיכוי הזו, את היפהפייה חסרת עתיד הזו.
משום שבדיוק כמו כולנו, היא תקועה פה, בכלוב הזהב שלנו.