נעל

חשבתם פעם על החשיבות של נעליים? זה משהו שנראה שהרבה אנשים כבר הספיקו לשכוח. אבל נראה אתכם מסתובבים יום שלם ברחוב בלי נעליים. ככה. יחפים. כשכל מסמר או זכוכית שבורה או סתם חצץ נכנס לכם לרגל וגורם לכם לרצות לכרות אותה. נראה שכבר הספקתם לשכוח כמה הנעליים מקלות עליכם, אפילו ביום יום. תחשבו למשל אם יקרה משהו קיצוני, כמו אפוקליפסת זומבים נניח, תחשבו על כמה יהיה קשה להסתדר בלי זוג נעליים מתאימות. אחרי הכל בזכות נעליים אתה מצליח להסתדר. בזכות נעליים אפשר לקחת את הכלב לטיול, להסתובב ברחוב, לצאת לריצה… דברים שרובנו עושים יותר מדי, והם מתאפשרים רק בזכות הנעליים שלנו. אין הרבה אנשים שיוכלו להסתדר בלי נעליים חוץ מקטועי רגליים, אבל זה לא הרעיון.
אומרים שנעליים יכולות גם לספר על האדם שנועל אותן. כמו ב"פורסט גאמפ". אפשר לדעת אם הוא מטייל הרבה, אם הוא ספורטאי, אם הוא עשיר או עני. מסתבר שאובייקט שנחשב מבחינתנו כל כך נחות יכול לספר עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים לספר על עצמנו. והסיבה שהנעליים עושות את זה יותר טוב זה בגלל שהן יודעות גם לספר את הדברים הלא טובים. הנעליים שלנו יודעות לספר לנו כמה אנחנו מתעלמים מהן, כמה שאנחנו יודעים להחליף אותן כל חודש, בלי לנקות אותן אפילו פעם אחת. תדמיינו שאתם הייתם צריכים לשרת אדם במשך חודשיים, ולא סתם לשרת, לתת לו לדרוך עליכם במשך כל הזמן הזה, כל זה בלי אפילו מקלחת אחת ובידיעה שהוא הולך לזרוק אתכם לפח בכל רגע. כנראה שלא קל להיות נעל בעולם בני האדם. ולא קשה רק להיות נעל. בעולם שאנחנו חיים בו היום, הברירה היחידה שלנו בחיים היא להיות נעל. נעל של הנורמה. נעל של הממשלה. של התאגידים. של איזשהו גורם כזה שקל לנו לכעוס עליו. הרי בסופו של דבר כולם דורכים עלינו מכל הכיוונים. ובמקום להפסיק להיות נעל ולנסות להשתדרג ולהפוך למשהו קצת יותר מכובד כמו חגורה או משהו, אנחנו מעדיפים להישאר נעל. למה? אולי זה כי אנחנו מעדיפים להיות נעל ישנה ומלאה בבוץ מאשר להיות חגורה זרוקה במגירה של מישהו. זרוקה מאחורה, אחרי החולצות, הגרביים, אפילו מאחורי האבק. כבר קשה להחליט מה עדיף יותר, להיות חגורה או להיות נעל.
לא קל להיות חגורה.
לא קל להיות נעל.
לא קל להיות בן אדם.