נעלמת וחזרת

"איפה היית כול כך הרבה זמן?", שאלתי אותה.
אני עדיין בהלם שהיא חזרה. כול כך הרבה זמן לא ראיתי אותה.
היא עזבה לפני שנתיים אחרי שהיא אמרה לי שאם הקשר שלנו היה אי פעם חשוב בשבילי לא לנסות לחפש אותה.
זה כמובן שבר לי את הלב.
ותאמינו לי זה כואב…
מאוד.
"זה לא משנה עכשיו", היא אמרה לי. היא עדיין הייתה יפיפייה כמו תמיד. השיער השחור הארוך שלה נפל בצורה מושלמת על גבה. העיניים הירוקות כמו אבן ברקת נצצו בהנאה. החיוך היפה שלה שאף אחד לא יכול לעמוד בפניו.
….כן …. עדיין לא התגברתי עליה… בכלל לא…
"זה משנה לי", אמרתי לה אחרי רגע.
"למה חזרת?", שאלתי אותה שוב. הקול שלי היה מריר. "חשבתי שאת לא רוצה לראות אותי שוב."
היא השפילה את המבט שלה לידיה.
"אני טעיתי", היא אמרה בקול קטן. "אני הבנתי את זה רק עכשיו".
אני לא עניתי לה. לא סמכתי על הקול שלי שלא יישבר אם אומר משהו.
היא בטח ראתה את חוסר האמון בעיניים שלי כי היא התקדמה אליי ותפסה את שתי ידיי ושילבה אותם בידיה.
"הייתי צריכה לראות אותך", היא אמרה והסתכלה בעיניי. יכולתי לראות שהיא הייתה כנה. היא התחילה להסמיק. "אני אוהבת אותך".
לפני שיכולתי להגיב היא הצמידה את שפתייה אל שפתיי ונישקה אותי בלהט.
לא יכולתי לחשוב.
פשוט ניתקתי את ידיי ממנה והנחתי אותם על שתי צדדי פניה מרחיק אותה ממני בעדינות.
"אבל- אבל למה?", היא שאלה בבלבול ובאכזבה.
השפלתי את מבטי. "אני-אני לא יכול".